בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מלכות אסתר מהפיליפינים, נינג'ות מניגריה

ילדי הזרים בבי"ס "הירדן" חוגגים את פורים: "מרדכי היהודי היה הכי נחמד"

תגובות

בית ספר "הירדן" בשכונת התקווה נראה לכאורה ככל בית ספר ישראלי. על הקירות הסברים מפורטים על תענית אסתר, לצד תמונות הרצל וסמל המדינה. ילדי כיתות א' יושבים סביב שולחן ומכרסמים בשקט מוחלט כריכים ופיתות. השלווה מתנפצת כשאני שואל למה יתחפשו. הבנים מתחפשים בעיקר לנינג'ות ולפאוור ריינג'רס ("לי יש את החרב", צועק ילד ממוצא אפריקאי בשם עמנואל, כאילו הכל תלוי בחרב זו). הבנות למלכת אסתר. ילדה ממוצא פיליפיני מכריזה כי תהיה שוטרת סקסית. לדאבוני, אף אחד לא התחפש לקאובוי.

כבר שבועיים מכינים את הילדים לפורים, ובימים האחרונים הטירוף בעיצומו. לאחר ששלשום היה "יום ליצנים", בוקר אתמול הוגדר "יום צבעים" על פי הנייר שמודבק על דלת חדר המורים. אבל ההורים לא הבינו, הילדים באו לא מאופרים ולכן המורות טורחות עליהם עם מסקרה. "קשה להסביר להורים. 90 אחוז כאן ילדי עובדים זרים ופליטים", אומרת מורה. "אתה רואה את הצבעים שלהם. גם להורים של הלבנים אין אזרחות ישראלית".

תלמידי בית הספר ''הירדן'' חוגגים את פורים, אתמול. התרגשות גדולה ממשלוחי המנות. תצלום: מוטי מילרוד

אף שהשאיפה לחקות את אמריקה רווחת בכל בית ספר, באופן אירוני דווקא "הירדן" מזכיר יותר מכולם מוסדות חינוך רב-תרבותיים כפי שהם מוצגים בתוכניות הטלוויזיה הפופולריות. שירי מגילת אסתר מצקצקים מדיסקמן ומורה הריונית דתייה מורחת אודם על ילדון בשם ג'ינוסה. אני שואל את ג'ינוסה הקטן מאיפה הוריו. בהתחלה הוא טוען שהוא אינו יודע. המורה שואלת "ניגריה או גאנה?", והוא ממלמל ניגריה. גם שאר הילדים לא כל כך ששים לגלות את המוצא. "משנכנס אדר" נשמע מהדיסקמן, והילדים רוקדים בעיגול אך במהרה סתם רצים בחדר.

"יצאנו מדעתנו מהפורים. כל יום מסיבה", מקטרת מורה. "אבל זו ההזדמנות היחידה שלהם לשמוח. העברנו להם את התכנים של בית ספר ממלכתי, בחלק החווייתי. לאו דווקא הקטע היהודי".

הקטע היהודי דווקא עובר היטב. בבית ספר הירדן נראה בבירור שהטענה החילונית שלתנ"ך אין תוקף היסטורי מופרכת. הרי הילדים האלה, עם הלבבות הצבעוניים המרוחים על לחייהם הזעירות, חיים את סיפור מגילת אסתר של מי שמנסים להימלט מגזירה על רקע גזעי, יותר מכל ילד במערכת החינוך.

ג'רמין הקטן מסרב לטעום מהממתקים בגלל כאבי שיניים. אני שואל אותו על המגילה והוא מסכם: "אחשוורוש אמר שיהרוג את היהודים".

ומה בסוף קרה?

"המן הפך לאוזני המן. מרדכי היה הכי נחמד, אני אוהב אותו".

אתה רוצה להיות מרדכי כשתהיה גדול?

"לא, אני רוצה להיות ראש הממשלה. בעצם לא, אני רוצה להיות אובמה. כי הוא מאמריקה. הוא יכול לעזור לאנשים שבצרה". ברנדה, לב צהוב מרוח על פניה, מתווכחת אתו: "אני רוצה להיות משחק רבין". מתברר שהיא מתכוונת ליצחק רבין.

בספרייה אומרת רבקה הספרנית ש"הילדים הזרים הם תולעות ספרים. תן להם את הג'ינג'י, תן להם מנהרת הזמן, תן להם כוח המוח. הקטנים אוהבים אגדות". אני ממליץ לאנה הקטנה על קופיקו, אבל היא אומרת שהיא לא אוהבת.

שירי, סטודנטית מתנדבת מסמינר הקיבוצים שצבעה לחיים רבות, צריכה להמשיך ואומרת "קשה ללכת, כל כך הרבה חיבוקים יש פה". ואז היא לוחשת מה שאיש אינו אומר: "רק שלא יגרשו אותם".

הבדל כמעט יחיד מבתי ספר רגילים הוא שהילדים נטולי מותגים, מלבד ליאור, ילדה אתיופית ("לא עובדת זרה", היא טרחה לומר) שאני פוגש ליד חדר המנהלת גלית יוסף, כשהיא מנסה להשתחרר בגין מחלה. היא מתגאה שאמא שלה רכשה ארבעה זוגות נעליים אתמול. ליאור היא גם היחידה שהודתה שלא תתחפש. "זה בושות ללכת ברחוב עם תחפושת. אנשים יחשבו שאני משוגעת. אני לא עושה מה שכולם, אלא פועלת לפי ההיגיון שלי". חברתה דאשה מייעצת לה: "את יכולה להגיע עם מכנסיים שחורים ולהגיד שאת פאנקיסטית".

חדר המנהלת עמוס משלוחי מנות, תרומת בתי ספר שונים. גם העובדת הסוציאלית הפרה שביתה וארגנה ממתקים מבית הספר של הילדה שלה. כמה נערות אפריקאיות נכנסות ומניפות שתי חבילות ענק ואני מתלווה אליהן מעלה אל כיתה ג'-3. "תזכרו שצריך לכתוב תודה לבית ספר נעמי שמר", המנהלת מצווה, לבושה צעיף צבעוני. כדי שלא יישכח השם, הבנות עולות במדרגות כשהן צועקות-מדקלמות "נעמי שמר, נעמי שמר" בכל מדרגה שהן מטפסות. אנחנו נכנסים באמצע שיעור מתמטיקה של המורה רחל בדיחי. הנושא הוא סימן החיסור. תמונת הרמטכ"ל בני גנץ תלויה על הקיר בדבק טרי.

התרגשות הילדים מהמשלוח חסרת גבולות. נערה אחת נוחרת מרוב התלהבות והדבר מעורר את צחוק כולם. המורה מסירה את קישוטי הליצנים והבד הירוק ושולפת מהארגז במבה וצ'יטוס. זעקות אושר עולות עם כל חטיף, כאילו מדובר בזהב טהור. "והנה חטיף שמתחיל באות ב'", אומרת המורה. "ביסלי", צועקים כולם. "אני מתה על זה", מתמוגגת נערה באקסטזה לידי ומוסיפה בקנטור: "לאמא שלי יש טלפון כמו שלך, רק יותר יפה, מנומר".

אני יושב לסייע לחבריי החדשים לכתוב מכתבי תודה ומתקן את שגיאות הכתיב. "אני מרגישה פרפרים בבטן", כותבת מישהי במכתב. וכשאני רוצה ללכת, היא אינה נותנת לי. היא אוחזת בידי בחוזקה ומלווה אותי החוצה. בשלב מסוים היא רוצה שאמשוך אותה כשהיא מחליקה על הרצפה כבלרינה.

אני יוצא החוצה מהשער ומהלך ברחוב הראשי של שכונת התקווה, מציץ דרך חלון הראווה אל תוך הלשכה הריקה של הח"כ מיכאל בן ארי ושל ברוך מרזל. תמונתו של הרב כהנא מביטה אליי במבט חמוץ.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו