בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משפחתה החדשה של האם השכולה בסכנת גירוש

למירה קאי, מדענית לשעבר בוועדה לאנרגיה אטומית, לא נותר אף קרוב משפחה: נחמתה היחידה היא מטפלה הפיליפיני ומשפחתו. כעת היא מבקשת משר הביטחון: עזור לי למנוע את גירושם

תגובות

עם האשה הזאת אני משוחח בזמן האחרון לעתים די קרובות, אולי משום שלא נותרו לה אנשים רבים לשיחה.

היא עלתה לישראל מאנגליה לפני חמישים ושבע שנה, לפי בקשתו של פרופסור ארנסט דוד ברגמן. מומחיותה כפיזיקאית גרעין, בוגרת אוניברסיטאות אדינבורו וקיימברידג', היתה נחוצה למי שעמד בימים ההם בראש הוועדה הישראלית לאנרגיה אטומית. היא ויתרה על מעורבותה בפרויקט הפצצה הבריטי, נענתה להפצרותיו של הפרופסור ובאה מרחוק.

בישראל היא פיתחה קריירה מקצועית ענפה: 20 שנה עבדה במשרד הביטחון, ייסדה את המחלקה לאינפורמציה טכנית ומדעית ועמדה בראשה. שבעה חודשים עשתה בפאריס בשליחות עלומה. אחר כך נשכרו שירותיה הטובים למען המכון הביולוגי, ולימים יצאה לגמלאות. טרגדיה משפחתית החזירה אותה לפעילות מקצועית במכון ויצמן, ובתום שבע שנים נוספות פרשה סופית. עם פרישתה, התחילה לכתוב ספרות יפה, נובלה אחת שלה כבר נדפסה באנגלית ותורגמה לעברית, ואף זכתה לביקורת מחמיאה. מעת לעת היא מפרסמת מאמרים בעיתון.

בעלה, אלווין, פרופסור במכון ויצמן, הקדיש את כל חייו לחקר ההורמונים. הוא מת לפני שש שנים, סרטן במוח הרג אותו.

לחברה החדשה שלי קוראים מירה, מירה קאי, והיא גרה ברחובות, עיר הולדתי. למירה ולאלווין היה בן מחונן ושמו דוד, שנתכנו לו עלילות אנושיות ומדעיות. הוא נהרג כחייל בתאונת דרכים ב-1979, כשחזר מהבית לבסיס צה"ל בסיני. בן 19 היה.

האזרחית קאי היא אם שכולה והיא בודדה והיא אשה חולה מאוד, אין לה ולו קרוב משפחה אחד בכל הארץ. היא סובלת ממחלה קשה חשוכת מרפא. תרופות יכולות לשכך במעט את כאבי גופה, הן לא יכולות להבריא אותה, הן בוודאי אינן גואלות מייסורי הנפש.

היום היא בת 87, לבדה, אך לא לגמרי לבד. פתאום נתמזלה לה משפחה חדשה, שמסבה למירה אושר גדול. איש פיליפיני צעיר, עובד זר, שסעד שנים רבות את בעלה, עכשיו הוא סועד אותה, הוא כאן בהיתר. לרוע מזלו הוא התאהב בבת ארצו, אך גם מזל ביש אפשר לשנות אם רק רוצים באמת. כאשר פרצה האהבה ביניהם עדיין היתה בת הזוג "חוקית"; בינתיים פג תוקפו של רישיון העבודה שלה, אך אהבתם לא פגה. ועוד משהו קרה להם בינתיים: נולדה להם תינוקת, היא בת שנה. מירה שלנו היא הסבתא המאמצת והמאומצת שלה, ויחד הם משפחה-חדשה; אבל לא לאורך ימים: מירה שאיבדה משפחה אחת, עומדת לאבד את משפחתה השנייה והאחרונה: האם והתינוקת מועמדות לגירוש, ואת מירה עומדים להשאיר בקרוב רק עם עברה ועם ההווה המיוסר שלה, ובלי פיסת העתיד שנקרתה לה במפתיע, לאושרה.

לפני כמה ימים היא כתבה מכתב לשר הביטחון בניסיון להעביר את רוע הגזירה. קשה לומר שהיא תולה בו הרבה תקוות. לאהוד ברק היא מספרת עד כמה היא אוהבת את התינוקת, שבכל שבוע נמסרת לה למשמורת, ועד כמה תכבד עליה הפרידה. האם יגיע המכתב אל שולחן השר? האם יקרא וישיב, ולא רק כדי לצאת ידי חובה? האם יסכים לטלפן לעמיתו, לשר הפנים, ויבקש על מירה ועל בני משפחתה? זאת נדע תוך זמן קצר, האות למצוד כבר ניתן.

"ארצי לקחה ממני את בני-יחידי", היא כותבת. "האם זה הוגן מצדה לקחת ממני גם את נכדתי? כאשר דוד נהרג, אמר לי אחד ממפקדיו: ?אנחנו לא יכולים לפצות אותך על אובדן בנך. אבל ננסה לדאוג לך כפי שהוא היה דואג'. האם תוכל, כבוד השר, לממש את ההבטחה הזאת שניתנה לי?"

"בני", היא מוסיפה, "לעולם לא היה משאיר אותי לגמרי לבדי, בלי משפחה. האם תוכל, כבוד השר, לעשות למעני מה שבני רצה לעשות ונבצר ממנו? האם נגזר עלי לאבד את כל עולמי פעמיים?"

"הצעיר שסועד אותי ובת זוגו מבקשים להתערות בישראל ולהיות ישראלים, לא יותר", היא מסבירה. "הם יהיו נכס למדינה כאנשים מוכשרים, אינטליגנטים, חרוצים, אחראים, עובדים קשה למחייתם, בעלי ערכים מעולים. כאשר אמות, יהיה המשגיח הטוב שלי מוכן לשרת בצבא, לתרום מניסיונו בבית חולים או בכל מקום שיוכל להועיל".

ובשולי הפנייה הערה: "חשוב לי שתדע, שעם בתם הם מדברים עברית, רק עליה הם מגדלים אותה".

עד כאן מכתבה. מירה קאי מעולם לא שאלה מה היא יכולה לקבל, כל חייה היא נתנה, מאז שנקראה לדגל ונתעטפה בו. עכשיו, בפעם הראשונה, היא שואלת, ומחכה לתשובה. בעיני רוחה היא כבר רואה את מתקן הגירוש בנמל התעופה ושנתה נודדת. תנו לה לפחות לישון בשקט, עוד בטרם שייעצמו עיניה.



מירה קאי, במרכז, עם משפחתה החדשה. ''הם מבקשים להיות ישראלים, לא יותר''



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו