בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חיים בשוליים | מקרה סוציאלי

הוא עובד סוציאלי זה 30 שנה, אחרי שוויתר על משכורת יפה בשוק הפרטי. הוא זכה בפרסים, אך משתכר 6,500 שקל. אלה האנשים שהציבור וההסתדרות זנחו לנפשם

תגובות

בימים כתיקונם מובאים במדור הזה סיפוריהם של מי שהיו יכולים להיות לקוחות פוטנציאליים של אהרל'ה גבאי. כבר 30 שנה שהוא עובד סוציאלי במשרה מלאה, 30 שנה שהוא אוסף בידיו העדינות שברי חיים של אנשים ומפיח בהם רוח חדשה.

הוא עובד סוציאלי מצטיין. כך נאמר שחור על גבי לבן בנימוקים ל"פרס נציבות שירות המדינה" שקיבל, ובחוברת משרד הבריאות, המתפאר בה בעובדיו הטובים ביותר. תמונתו של גבאי, עובד סוציאלי בבית החולים וולפסון, מופיעה שם ותחתיה שבחים לרוב.

30 שנות ותק אמרנו, עטור שבחים, ובסוף כל חודש הוא חוזר הביתה עם 6,500 שקלים. גבאי בן 60. כשייצא לפנסיה יחיה מסכום נמוך באופן משמעותי, בשל שכר הבסיס המגוחך המחושב לעובדים הסוציאליים.

זה השבוע הרביעי למאבק שלהם ונדמה שהציבור זנח אותם, יחד עם יו"ר ההסתדרות הכריזמטי. הם מבחינתם יודעים שאסור להם לוותר. בעיניים כלות מסתכלים גבאי וחבריו על הפוליטיקאים, גם אלה הלוחמים לרוב למען סוגיות חברתיות, המסמנים להם שכדאי ללכת הביתה, שום גורם חזק לא מתייצב בעוצמה מאחוריהם.

היום בצהריים ישוב גבאי למסעדה הקטנה בשוק הכרמל בתל אביב. כמו אתמול הוא ישטוף שם את הכלים שיתירו אחריהם הסועדים את ארוחת הצהריים. הם ידברו על "האח הגדול", על סוריה, על ענייני היום, ספק אם מישהו שם ידבר על מאבק העובדים הסוציאליים. גם גבאי לא בא לדבר, הוא בא לנסות לסגור את החור שייפער בקרוב מאוד בתקציב שלו. הם לא מקבלים משכורת על ימי השביתה, הכסף לא ייכנס לחשבון בחודש הבא, חסרונה של משכורת, קטנה ככל שתהיה, מכאיב, ואיש לא יודע מתי זה ייגמר. אז הוא שוטף כלים, מנקה חדרי מדרגות, בא תמיד עם אותו משפט: "אני עובד סוציאלי בשביתה, לא יכול להתחייב על עבודה ארוכת טווח, אבל צריך את הכסף". יש כאלה שלא נשארים אדישים ומשלמים יותר.

כל כך עצוב לכתוב על אהרל'ה גבאי כמושא של "חיים בשוליים". הוא היה יכול להיות היום במקום אחר לגמרי. במשך לא מעט שנים עבד בשוק הפרטי, פיתח תוכניות חברתיות במכון אדלר, השתכר היטב, אבל ידע שרק השירות הציבורי הוא שליחות אמיתית. אז הוא עזב וזה 28 שנים הוא מפתח תוכניות להתמודדות עם מחלות גנטיות בוולפסון.

בכל רגע נתון הוא יכול לפתוח קליניקה פרטית, לממן ברווחה את חיי בתו, למשל, כן, גם היא מתכננת להיות עובדת סוציאלית, לפחות עד לפני כמה חודשים היתה בטוחה בזה, היום היא מתלבטת.

"המאבק הוא למען החברה כולה ולא למעני", אומר גבאי. "כל אחד צריך לראות את עצמו מטופל של שירותי הרווחה, אנחנו כמו מד"א בשעת חירום, אבל בעיקר כמו כוחות הביטחון שעוסקים במניעה ובטיפול, ורוצים לאפשר לכל אזרח במדינה לחיות בצורה שקטה, לילדים של חברי הכנסת, ראש הממשלה, שר האוצר וכל אחד אחר. כל מי שכרגע לא מקבל את הטיפול מהשירות הסוציאלי יהיה אחר כך מפגע חברתי, שעלול לפגוע בכל אחד מאתנו".

גבאי לא יושב רק בבית החולים, הוא עושה לא מעט ביקורי בית. נוסע ממג'דל שמס ועד דימונה. החזר הוא מקבל על פי מחיר הנסיעה באוטובוס, זה מה שמדינת ישראל מוכנה לתת. "אני לא מתבייש, אני גאה. מעולם לא נתתי עצה לבן אדם שאני לא הייתי עומד בה. אדם יכול לקבוע בכל רגע מה הוא עושה עם חייו. אם המדינה רוצה שירותי רווחה, אז בואו נעשה את זה כמו שצריך. אם לא - בואו נסגור".

כשאין שביתה הוא עובד 20 שעות נוספות בחודש; למעשה, בפועל, הוא עובד 40 שעות נוספות, אבל אפשר לדווח רק עד 20. הם לא פקידים, העט לא נופלת להם מהיד בשעה מסוימת. הם שם במצבי חירום ושגרה, במקומות הכי אפלים ומול הקהל הכי קשה ותובעני. רק בגלל תעצומות הנפש הם היו צריכים להרוויח כמו חבר כנסת לפחות. הלוואי שלא יישברו, הלוואי שיהיה להם הכוח לקבוע עובדות בשטח פעם אחת גם למענם. הלוואי שנתחיל להעריץ גם אנשים כמו אהרל'ה גבאי.

מעקב אחרי ניצולי השואה | לירון יוחאי לא יכולה יותר. נגמר לה הכוח

כל מי שמכיר את לירון יוחאי יודע שמדובר באשה שצריך להצדיע לה. בת 32, כולה אש ולהבה, בולדוזר חברתי שאיש לא יכול לעצור. בתחילת החודש סיימה שלוש שנות עבודה כרכזת פרויקט "לחיים" של עמותת "לתת", ולא מעט ניצולי שואה מבכים את החלטתה לעזוב.

לפני ארבע שנים, אחרי שידור הסרט "מוסר השילומים", שעסק במצבם של ניצולי השואה העניים בישראל, קיבלנו ממנה שיחת טלפון. היא היתה נסערת וביקשה את רשימות ניצולי השואה העניים כדי לעזור להם. אמרה שלא ישנה בלילה. כשהסברנו לה שאיש בישראל לא טרח במשך 60 שנה לערוך רשימה כזאת, היא פשוט עברה ברשויות המקומיות, קיבלה את רשימות הקשישים ופקדה עם מתנדבים נוספים בית אחר בית, כדי לבדוק מי מהקשישים הוא ניצול שואה ומה מצבו.

מאז היא והמתנדבים של "לתת" פוקדים את הבתים של כ-1,500 ניצולים נזקקים ומביאים להם קצת אור ואוכל ושמחה. היא עשתה בעשר אצבעות את מה שהמדינה לא הצליחה לעשות. אבל לירון לא יכולה יותר, נגמר לה הכוח. ארבע השנים שבהן שוחחה בכל יום עם עשרות ניצולי שואה שרק ביקשו ממנה משהו לאכול, רמסו את נשמתה. אין דבר שיותר חשוב לה, אבל היא הרגישה שרגע לפני אובדן האמון במדינתה, היא חייבת להתרחק. מהיכרות אתה אין לנו ספק שהיא תשוב, ואם לא - שתחולל קסמים במקומות אחרים.



גבאי. מתייצב במקומות הכי אפלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו