בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לצעוד 120 קילומטר קדימה, לחזור 20 שנה אחורה

אחרי חודשים של אימונים וכשהם נושקים לגיל 40, יצאו חברי צוותו של רב-סרן נדב מלוא ז"ל מהצנחנים למסע כומתה לזכרו. הבוקר הם יסיימו צעדה של ארבעה ימים בטקס חגיגי בגבעת התחמושת בירושלים

תגובות

אף אחד מהם לא חשב שזה יהיה כל כך קשה פיזית. אתמול בערב, אחרי 110 ק"מ, כמעט כולם נשארו עומדים, אבל דיברו על "רמות מטורפות של סבל גופני", שבאו ביחס הפוך לחוויה החברתית החיובית. שלא כמו רוב המסעות, שחותרים קדימה, המסע הזה סחף את משתתפיו בסערה אחורה, שני עשורים לאחור. קבוצת גברים בני 39 יצאה ביום שלישי בבוקר מבית ליד, שממזרח לנתניה, ותגיע הבוקר לירושלים אחרי צעידה של 120 קילומטרים. ככל הידוע הם קיבלו על עצמם מרצונם החופשי את האתגר הקיצוני - שחזור של מסע הכומתה שעשו כצוות, בסוף הכשרתם הצבאית כלוחמים בפלוגת החבלה של חטיבת הצנחנים.

בין שדות תותים בשרון, בין כרמים בשפלה ובמעלה נחל כסלון במבואות ירושלים - בלטה השבוע הקבוצה בחולצות אדומות ובכובעים כחולים, והתקדמה בקצב רצחני של כ-37 קילומטר ביום בממוצע. הם לבשו, עדיין לובשים, חולצות שעליהן נכתב "ושוב נצאה אל הדרך", ועל כובעיהם מוטבע סמל היחידה והכיתוב "פברואר 1991", המציין את מחזור הגיוס. הבוקר יעשו את יתרת הדרך ממבשרת ציון לירושלים, כעשרה קילומטרים, ובגבעת התחמושת יערכו טקס חגיגי בהשתתפות בני משפחותיהם, חבריהם ומפקדיהם לשעבר.

את המסע ביום שלישי הם החלו 13 איש, שאליהם הצטרפו לפרקים חברים נוספים בצוות שלא יכלו לפנות ארבעה ימים מלאים. הם פתחו את המסע בנקודה המקורית, בבסיס בבית ליד, שם קיבלו אותם חיילים סדירים במדי א' מפלוגת החבלה של היום שתלו בהם מבטי הערצה. בשלב הזה בחייהם, אנשי "הצוות" עדיין נראו כמו מסגרת שאין בלתה. אחד הסדירים סיפר, כי השמועה על צוות פברואר 1991 שיוצא למסע כבר עשתה לה כנפיים וגרמה לעוד צוותים משוחררים להשתעשע ברעיונות דומים. האם לפנינו תופעה ישראלית חדשה - מסעות כומתה לקראת גיל 40? אולי, אבל בשטח זה מסובך יותר מאשר על הנייר.

כיווצי שרירים איומים

בסוף היום הראשון למסע - שבלילותיו התארחו ביישובים שונים - מחצית מאנשי הצוות נשכו שפתיים מרוב יבלות, שלפוחיות ושפשפות. בסוף היום השני, הבעיות האלה כבר היו נחלת כולם. במשך חודשים, כל אחד מהם התאמן כדי לעמוד בגילו הלא-רך במעמסה הגופנית שמבשרים 120 קילומטרים (מרחק שכבר שנים לא עושים בצבא, גם לא במסעות בסדיר). לאימונים הגופניים האישיים היתה כנראה תועלת לא מבוטלת, אבל זה לא פטר את הצועדים מתשישות ומכיווצי שרירים איומים. וכשבשעות הערב נראו כולם כל כך כואבים וצולעים, אדם חייב לשאול את עצמו מדוע. מה לעזאזל קפץ על החבורה המשונה? מה פתאום מסע כומתה באמצע החיים?

התשובה הרשמית, הכמעט ברורה מאליה, היא רב-סרן נדב מלוא, חבר הצוות שהיה לקצין נערץ ובשנת 1997 נהרג בדרום לבנון. מפעלי הנצחה לזכרו של מלוא, שחתם קבע והיה למפקד פלוגת החבלה כולה, הפכו חלק מחיי החבורה, ושחזור מסע הכומתה שנערך השבוע היה מפעל נוסף כזה. שניים מיוזמי המסע גדלו עם נדב מלוא בקיבוץ שדה אליהו שבעמק בית שאן, ויתר חברי הצוות שנותרו במרוצת השנים בקשר ביניהם עושים זאת לרוב באירועים לזכרו, שכמותם יש שלושה קבועים בכל שנה. אמו של מלוא, בריג'יט, צעדה עם חבריו ביום רביעי, והעמותה לזכרו מימנה חלק מהמסע.

אבל התשובות המעניינות יותר לשאלה למה קשורות לצועדים עצמם ומשתנות מאחד לשני. רגע לפני השחרור ממילואים - שם התפזרו החברים בין חטיבות שונות - רוצים חלקם לחדש ימיהם כקדם, לגעת ברגע של שיא הנעורים, בפרויקט שהוא זול הרבה יותר מרכישת פרארי. חלקם הגדול התייחסו לכל העניין כאל פגישת מחזור על אדרנלין, כמו ד"ר חגי מזא"ה שהגיע במיוחד בטיסה מארה"ב, ולקח חופשה מעבודתו ככירורג בבית חולים במדיסון, ויסקונסין.

מזא"ה נלהב לפגוש את חבריו למסלול, וככל שחייו מתנהלים סביב עבודה לוחצת וקובעת גורלות, החליק בקלות לתפקיד שהיה לו לפני 20 שנה כג'וקר היחידתי, שחי מריתוק לריתוק, שנשאר 42 יום במוצב בלבנון בגלל שקית במבה שהבריח לעמדת השמירה. אחרי 110 קילומטרים, סיפר על "חוויה פיזית מאתגרת בטירוף ואווירת צוות. אני לא חושב שזה משבר גיל 40, כל מי שהיה בצוות ועשה מסע כומתה אתגרי מבין כמה זו נקודה מרכזית בחיים שלו וכמה טוב לעשות את זה שוב עם החברים. אני אישית הייתי מוכן לעשות את זה גם לפני עשר שנים. זה לא רק העניין הפיזי, בשום מצב אחר לא יכולנו לחוות ככה חוויה של הקשבה ושיתוף. זה מדהים".

אין עורכי דין

"קצת קשה, אז נשברים?!", הם רעננו תוך כדי צעידה פרפראזה על השאלה הרטורית הצה"לית ששעשעה אותם בטירונות, אבל לא התכוונו לאף מלה. מבחינת המחויבות שכל אחד מהם חש כלפי המשימה והחברים, מסע הכומתה בגיל 40 דומה להפליא לזה שעשו לפני כשני עשורים. באחד האימונים בשירות נפצע עמיחי ריגבי בראש וברגל כשנפל מצוק בגובה 15 מטר, ומאז יש לו 19% נכות. השבוע, עם אשה ושתי ילדות בבית, מיאן ד"ר ריגבי להיכנע לכאבים ברגלו, וסבל אותם יום וחצי עד שהסכים לעלות לטרנזיט שליווה את המסע. "למרות שאנחנו 20 שנה אחרי, כל אחד חוזר לתפקיד החברתי שלו מגיל 19 ורוח הצוות היא דבר שלא מת", אמר. "חברויות שמתגבשות בשירות קרבי הן חברויות מעל הזמן. בהקשר של הכאבים שלי, אני מודה שהרגשתי שלעלות לטרנזיט זה בושה. למרות שעברו 20 שנה, זה כאילו הרגשה של 'וואללה, אני לא בסדר, פרזיט', וזה למרות שהאווירה כאן רגועה ותומכת, וזה לא רק מהשפה ולחוץ".

ככל שהלכו לאחור בזמן, כל אחד מהם יכול היה לפגוש את מי שהיה פעם, כיחיד ובתוך החבורה, שהוזמן לבדוק מניין בא ולאן הלך, לבחון את הבחירות שבחר וגם את הסיפור שסיפר לעצמו. חברי הצוות הם אבות לשלושה ילדים בממוצע, ולהוציא אחד שהתגרש, כולם נשואים. והנה סטטיסטיקה נוספת חריגה: לא נמצא בהם אפילו לא עורך דין אחד. מה כן יש? אנשי הייטק, חקלאים, כירורג, פסיכולוג קליני, מדען, נגר, מאמן אישי, אנשי חינוך ואיש קבע. אחד כאמור חי עם משפחתו בארה"ב, לתקופה קצובה, ואחד אחר התוודה בפני חבריו כי היה עוזב לאמריקה לתמיד, אם היה יכול. השאר נראים מאושרים, פחות או יותר, בקיבוץ, במושב, בעיר, בפרבר.

"זה גם אירוע מיוחד לזכרו של נדב וזה גם פאן", אמר עדי חמו, מורה וקואוצ'ר מבית זית, נשוי ואב לשלושה. "אנחנו חבר'ה לקראת סוף המילואים, כך שאפשר לראות בזה מין אירוע מסכם שסוגר את הפרק הזה בחיים. פאוזה חברתית גברית שגם מחוברת לארץ וצריך לעשות אותה עכשיו, לפני שהכוחות שלנו מידלדלים".

אצל שאול בשיא משדה אליהו, מנכ"ל מפעל להדברה ביולוגית בחקלאות, המסע המקורי התברר כעוגן מרכזי בחייו. "כחיילים, לפני מסע הכומתה, המסע הכי ארוך שעשינו היה 35 ק"מ, כך ש-120 ק"מ נראה היה כמו הר שאי אפשר לעבור. אבל זה היה צבא והכריחו אותנו ועשינו את זה ב-25 שעות. מאז, יש לי הרבה סיטואציות בחיים שבהן אני אומר לעצמי בזמנים של קושי 'וואללה, הרגליים שלי עשו 120 קילומטר ב-25 שעות, את זה אני לא אעשה?'".

המארגנים הזמינו - בעיקרון - את כולם, גם כמה שלא סיימו רשמית את המסלול אבל היו חלק בלתי נפרד מהצוות. רק "בעיקרון", שכן אחדים מחברי הצוות לא הוזמנו, כמו שניים שחזרו בתשובה והפכו חרדים, ואחד שכחייל מילואים באינתיפאדה השנייה חתם על מכתב הלוחמים של תנועת "האומץ לסרב", וחבריו לשירות הסדיר מסרבים לסלוח לו מאז. היו גם שלא הגיעו, כי נרתעו מחזרה לתקופה הזאת בחייהם. אבל הרוב שמחו לחזור לשם, גם ריגבי שנפצע ואמר "זה מחזיר אותך להיות צעיר שוב, זה כיף". בערבים צפו בטלוויזיה במשחקים של מכבי, עשו על האש, שתו יינות בוטיק והעניקו טיפול יסודי לבקבוק וויסקי משובח בן 18 שנה. בני דילמוני, תורם הבקבוק, ציין שהנוזל הזהוב "נכנס לחבית כשעוד היינו בסדיר". לעזרים הללו היה תפקיד בפתיחת הלבבות, אבל שאול בשיא אמר שהבחירה בצעידה מאפשרת, במיוחד לגברים, להישאר, אם ירצו בכך, ברמה של הפעולה. "לא חייבים לדבר, אפשר להתעסק רק בהליכה. כואבות לנו הרגליים הרבה יותר ממה שחשבנו, אבל אנחנו עדיין על הרגליים", אמר.



מלמעלה: הצוות בצעדה השבוע ביער בן שמן. חגי מזא"ה, שני משמאל בשורה הקדמית. צילום קבוצתי של הצוות משנת 1991 . שאול בשיא נח בטרנזיט



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו