בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שיחת היום | "אורלי לובין, חופש הדיבור חשוב יותר מפמיניזם?"

שיחת היום

תגובות

ד"ר אורלי לובין, ראש החוג לספרות באוני' ת"א, חזרה בה אמש מהתפטרותה אחרי שבוע סוער בחוג למגדר ובזירת הפעילות הפמיניסטית.

למה התפטרת?

"תוכנן פאנל על כתיבת בלוגים בהקשר הפוליטי והחברתי, אפרופו המהפכות במדינות ערב, שהיה אמור לעסוק בשאלות כמו הפוטנציאל להנעה חברתית, ייצור עמדות אלטרנטיביות למדיה הפורמלית ואחריות של בלוגרים למה שכותבים. לא ידעתי על הפוגענות בנשים של הבלוג של ציפר והוא הוזמן כבלוגר. כשאשכר אלדן כהן הגיבה על זה ודרשה את סילוקו של ציפר, התגובה שלי היתה חד משמעית - לא תהיה צנזורה בכלל, ובטח לא בתוך האקדמיה".

אשכר אלדן כהן היא האשה שטענה באופן פומבי שנאנסה על ידי יצחק לאור, שציפר הגן עליו בבלוג שלו.

"האשה שעשתה את המעשה האמיץ במיוחד ומעורר ההערכה במיוחד. הצעתי לאשכר דרכים אחרות להגיב לפוגענות, חשבתי שהפמיניזם אולי חזק מספיק לבחור גם בהתעמתות, בחשיפה של המשמעות והתוצאות של בלוג פוגעני, והצעתי כל צורה אחרת של מחאה באירוע עצמו. התגובה להצעה היתה פנייה למשפחה של ענבל פרלסון- שהייתה חוקרת חברה והאירוע הוא לזכרה - להכריע מה היתה ענבל אומרת. מה שהעמיד את המשפחה ואותי מול הבחירה הבלתי אפשרית בין צנזורה ופגיעה בחופש הביטוי לבין פגיעה באנשים, במיוחד בנפגעות תקיפה מינית. הנאמנות שלי לשני הצדדים האלה והסירוב שנתקלתי בו לחשוב על דרכים אחרות של פוליטיקה פמיניסטית, הביאו אותי לבטל את האירוע. אבל יומיים אחרי שבוטל האירוע הועלתה לרשת עצומה, מכתב גלוי לראשי האוניברסיטה שקרא כן לקיים את האירוע ולסלק את ציפר וראיתי שמתחילות חתימות. ברגע שזה התפרסם, האחריות שלי כבר היתה גם כלפי מי שנקראו להגיב על ההחלטות שקיבלתי - האוניברסיטה, ובמיוחד התכנית למגדר שבמקרה כזה היתה מועמדת כמוני כמי שלא רגישה מספיק לפגיעות מיניות או נותנת יד לצנזורה. התגובה האינטואיטיבית שלי, באופן שלא היה מתוכנן פוליטית אבל בהחלט עם ידיעה של התוצאות של התגובה הזאת, היתה לקחת אחריות טוטלית, מתוך מודעות מלאה לעמדת הכח שניתנה שלי. ההחלטה להתפטר היתה סירוב להשתתף בפוליטיקה של רפלקס מותנה, שמתנהלת דרך תגובות של רפלקס מותנה, כאילו הכל מובן מאליו; אני לא מאמינה במונולוגיות, אני מאמינה בדיאלוג, זה מה שניסיתי לעשות מתוך הרבה כבוד עם אלדן-כהן, וכשזה לא התאפשר אז הדבר השני שעשיתי בהתפטרות זה פירקתי את יחסי הכח שאני בתוכם: ברגע שהתפטרתי מהאוניברסיטה אני יותר לא בעמדת כח של מי שיכולה להתעלם מנפגעות, אני לא יכולה להתחבא באוניברסיטה, אני עומדת למבחן כמו כל אשה פמיניסטית שלקחה החלטות".

זאת לא היתה יציאה מפרופורציה? תגובה מוגזמת?

"להגיד שזאת תגובה מוגזמת? ביחס למה? אני בחרתי למקם את עצמי לא איפה שהמוסד ממקם אותי, ולא באותו מצב דילמטי שבו הרשת מיקמה אותי. אני עשיתי את מה שאנחנו מגדירות כפמיניזם - להחליט על הגורל שלי בעצמי. אני מאמינה שצריך כל הזמן לחשוב מחדש על יחסי כח, זה חלק גדול ממה שאני עושה במחקר שלי והחלטתי להעמיד את עצמי למבחן. הביקורת שאני כן יכולה לקבל שהיא פנים-פמיניסטית ובכל פוליטיקה שהיא, היא שיגידו לי שפוליטיקה אפקטיבית יכולה להיות רק פוליטיקה של שחור ולבן. זה טיעון חזק מאד: רק פוליטיקה שהיא נטולת התלבטויות שלא כל הזמן בודקת את עצמה, תאפשר לנו להיות אפקטיביות. אבל אם זו הדרך היחידה לתרום ולהיות חלק מהמאבק הפמיניסטי אז מניה וביה כל המחקר שלי, וכל ההוראה שלי, וכל עמדת הכח האדמיניסטרטיבית שלי שווים כקליפת השום, ואז יש לגמרי היגיון מוחלט בהתפטרות".

אז למה חזרת בך?

"מה שקרה זה שקיבלתי גם תמיכה מסיבית אישית בי וגם ברשת, לא תמיד בהסכמה, לא עם ההחלטות שקיבלתי ולא עם ההחלטה להתפטר, אבל תמיכה בעמדת האחריות ובנחרצות שלי במסגרת הפוליטיקה הפמיניסטית ופוליטיקה בכלל. גם האוניברסיטה והחוג שלי ביקשו שאשקול שוב, והתכנית ללימודי מגדר עמדה לגמרי מאחוריי. זה היה לי מאד חשוב. אבל הדבר שהכי שכנע אותי הוא שראיתי שאנחנו יכולות לחזור - לא להתחיל, כי אנחנו עושות את זה כל הזמן - לחזור כמו שקורה אצלנו תמיד בפמיניזם לבסיס שלנו. לא לקבל שום דבר באופן אוטומטי כנורמת התנהגות מובנת מאליה, שהרי הקבלה האוטומטית של נורמות התנהגות זה בדיוק מה שבבסיס הדיכוי. לא לקבל את ההתנהלות בעולם על טייס אוטומטי, אלא לפרק כל אוטומטיות וכל מושג, ולהבין מה בעצם אנחנו עושות או עושים לנו או למדוכאים אחרים ואיזה השלכות יש לזה. קיבלתי הוכחה ניצחת ליכולת של כולנו להתנהל ביחד עם אחרות למאבק, שאנחנו יכולות גם בלי הסכמה, בסולידריות במובן הרך שלה, להכיל את כל הריבוי המופלא הזה של אופציות שהוא לב לבו של הפמיניזם, ולקחת אחריות תוך מחויבות. חשבתי שבאותה מידה שהיתה לי אחריות כלפי כל הגורמים וכלפי עצמי במקרה שאני טועה לאורך כל הדרך, באותה מידה יש לי אחריות כלפי עצמי וכלפי כל מה שפנה אליי, להשתתף בתהליכים האלה של הכלה הדדית ושל פוליטיקה שהיא לא של שחור לבן".

את כבר עשרים שנה בעולם הפמיניסטי וזאת פעם ראשונה שמשהו כזה קורה לך. מה השתנה?

"אני חושבת שזה קשור גם לכך שיש משהו בתגובות שמתנהלות בעולם הווירטואלי באינסטנט, משהו באינטנסיביות, בריבוי הענק הזה שמשנה לגמרי את העולם. בדיוק מה שקורה גם ביחסים בין מגדרים - אלה דברים בתהליך, זה עוד לא גמור, אנחנו לגמרי באמצע העסק, אנחנו עוד לא יודעות כלום, אנחנו עוד לא מבינות כלום, אנחנו בעצמנו מייצרות את התהליך. לכן, הביקורת העצמית כל כך בולטת כי זה לא סגור ומקובע כבר".



אורלי לובין. 'ההחלטה להתפטר היתה סירוב להשתתף בפוליטיקה של רפלקס מותנה, שמתנהלת דרך תגובות של רפלקס מותנה, כאילו הכל מובן מאליו'



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו