בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

06.04.1948/ת"א גובה "כופר חדר" למען פליטים יהודים

היום לפני 63 שנה:

תגובות

בבת אחת נהפכה תל אביב לעיר של פליטים חסרי בית. זה קרה בראשית 1948, כאשר מה שנקרא אז "שכונות הספר" של תל אביב - אלה בגבולות הדרומיים של העיר - נהפכו לאזור מלחמה חשוף לחילופי ירי בין צלפים ערבים ויהודים. תושבי השכונות האלה ארזו מעט מיטלטלים, והחלו זורמים באלפים למרכזה הבטוח של תל אביב.

באין מספיק בתים לשכן את 3,480 משפחות הפליטים שנרשמו בעירייה, תוהו ובוהו השתרר בעיר. המונים שוכנו בבנייני ציבור, ששותקו עקב כך. "הארץ" מנה כמה מהם: "בית ספר תחכמוני (ברחוב לילינבלום), שם גרים היום למעלה מאלף נפשות פליטים, מרתף בית הכנסת הגדול, שם אין אף חלון אחד והכניסה היא דרך בית-הכסא". חלק מהמשפחות אף פלשו לבניינים חדשים, כמו 20 המשפחות שהשתכנו בבית הספר "אהבת ציון" ברחוב ראש פינה, שבנייתו זה עתה הושלמה. ליד שכונת מונטיפיורי משפחות רבות "כבשו", כלשון העירייה, שטח קרקע ערבי והקימו שם "שכונת ?חאפ'". שש משפחות פליטים בנות כ-20 נפשות, "ביניהן נשים הרות ותינוקות", דיווח "הארץ", פלשו "לאחד מחדרי קפה ?נגה' ברחוב פינסקר פינת ככר 2 בנובמבר. הפולשים, שכולם עזבו עם תחילת המהומות את בתיהם ביפו ועברו לבית הכנסת בקצה רחוב מאה שערים", נאלצו לעזוב את משכנם זה "בגלל התקפות צלפים על הבניין".

גם בתי הכנסת שלא היו נתונים להתקפות ירי לא יכלו לשמש מקום מגורים לאורך זמן. "הארץ" סיפר על הרב פרנקל, שנשלח מטעם הרבנות לסייר בבתי הכנסת בעיר, וגילה ש-30 מהם תפוסים בידי פליטים ולא ניתן להתפלל בהם. "בכמה בתי כנסת מצאו שגברים ונשים גרים ללא מחיצות. הצד ההיגייני ירוד מדי ומיטשטש כל רגש של מוסריות ובושה. בצד ארונות הקודש עומדים סירי כביסה, דודים וכו'", דיווח הרב ודרש לפנות את הפליטים ל"מועדוני משחקים, שעשועים וכו'".

זרימת הפליטים הביאה גם "מקור הכנסה ?מכניס' לחבורות פושעים העוסקות כיום ב'פלישות' באופן מקצועי", דיווח "הארץ". "אנשים מזוינים מופיעים בדירה ותחת איום בנשק מכניסים לתוכה איש או אנשים משלהם. בעלי הדירה חושבים כי ?הפולשים' הם אנשי אחד הארגונים הלוחמים" - אצ"ל או לח"י - "ואינם מעיזים לפצות פה. ימים מספר אחרי הפלישה מופיעים ?אלמונים' שמודיעים לבעל הדירה כי בכוחם לסלק מן הדירה את ?הפולשים' תמורת תשלום הגון (...). עוד באותו יום מוכנסים ?הפולשים' האלה לדירה אחרת ושם חוזר תהליך ?הפינוי' כעבור כמה ימים".

העירייה ניסתה לפעול במהירות: רכשה אוהלים מאיכות טובה, וגם קיבלה מקק"ל רשות לבנות דיור קבע לפליטים בשייח מוניס (רמת אביב) וגם בסומיל (בצפון אבן גבירול); אבל לצורך כך דרושות היו כרבע מיליון לא"י, מתוכן על העירייה היה לשלם כ-100 אלף לא"י, שלא היו לה למטרה זו. מועצת העירייה החליטה, אם כך, ברוב מכריע, להטיל "כופר חדר" חד-פעמי על תושבי העיר, "שהכנסותיו יוקדשו לשיכון הפליטים": "בעד כל חדר בעיר ללא הבדל אם זה חדר מגורים, חדר משרד, חדר עסק, מלאכה, חנות וכו', ישולם חצי לא"י כתשלום מינימלי". ככל שצפיפות המגורים קטנה יותר - כך יעלה המס: בדירות בהן יש פחות מחצי נפש לחדר, ישלמו הדיירים 10 לא"י לכל חדר.

ב-6 באפריל 1948 יצאו שליחי העירייה לגבות את התשלום. "העירייה מפנה את תשומת לב התושבים שכופר החדר חובה הוא ולאיש לא יורשה להשתמט מחובה זו, בייחוד כשיש סכנה רצינית, שאם הסכומים מכופר החדר לא יכנסו במהירות לקופת העירייה, יחול שיתוק בשיכון הפליטים שאין להם כיום קורת גג וייוצר מצב מסוכן", מסרה העירייה מעל דפי "הארץ". חודש מאוחר יותר דיווח "הארץ" כי העירייה הצליחה לאסוף רק 18 אלף לא"י.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו