בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

7.4.1949 / זוועות בבית החולים לחולי רוח ברעננה

היום לפני 62 שנים:

תגובות

משהו משונה קרה בבית החולים לחולי רוח "תרפא" ברעננה בסוף 1948. בתוך עשרה שבועות מתו תשעה מהמאושפזים בו; ואחד מהפסיכיאטרים שטיפל בהם, ד"ר מנדל, לקה בטיפוס ומת בתוך שישה שבועות. המידע הגיע למשטרה, שעצרה את מנהלי המוסד, זוג בשם שמואל ורבקה גפן בסוף שנות ה-40 לחייהם. משרד הבריאות הקים ועדת חקירה, והחרים מידיהם את המוסד. החקירה המוקדמת, שהתנהלה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, חשפה פרטים מחרידים על מצבם של המאושפזים.

הסניטר צבי חייט, שעלה על דוכן העדים ב-7 באפריל 1949, סיפר כי "מראה החולים היה טוב מאוד כשהוכנסו למוסד" - רבים מהם נשלחו לשם על ידי קופת חולים - "אךבהיותם שם הורע מצבם הפיזי והם כחשו מיום ליום", דיווח "הארץ", שעקב מקרוב אחר החקירה. "העד נתן תיאור של המראה העלוב של החולים, רגליהם היו נפוחות ולא פעם יצא דם מנחיריהם מרוב חולשה".

חייט סיפר על "אי-ניקיון איום וכינים" במוסד, אשר הביאו להתפשטות מחלת הטיפוס. "רופא המוסד ד"ר מנדל תבע בלי הרף לתקן את המצב הסניטארי של המוסד, אולם בעלי המוסד לא שמעו לו", סיפר. "ד"ר מנדל עצמו היה קורבן ללכלוך הזה". במשך ימי מחלתו של ד"ר מנדל ועד שמת, אף רופא לא החליף אותו. הטיפול ב-120 החולים - המוסד נועד לכ-70 בלבד - נפל על כתפיו של רופא אחד, והוא שלבסוף התריע על הסכנה בפני משרד הבריאות.

חייט הוסיף וסיפר: "יש שבעלי המוסד שכחו להאכיל כמה חולים וביניהם רבים שקיבלו טיפול חשמלי, דבר המסכן את הבריאות. כשהחולה היה 'נרגז' וסירב לעבוד, היו שוללים ממנו את מנת האוכל שלו בתורת עונש. כמו כן לא החליפו לו את הלבנים במיטה. פעם ביום חורף קר הכריז חולה אחד שביתה ותבע שיתנו לו סוודר, אחרת לא יעבוד. באין ברירה נתנה לו הגב' גפן את הסוודר, אך מיד לאחר העבודה לקחה אותו ממנו". החולים שכבו על מזרנים רקובים ללא סדינים, מכוסים בשמיכה אחת, רועדים מקור. ההחלטות הטיפוליות נעשו בידי המנהלים, ללא התייעצות ברופאים.

החולים לא אכלו בסכין ובמזלג, כי אם בידיהם, "כמו חיות". חלק מהמטפלים, ארבעה בלבד במספר, לא יכלו לשאת את סבלם של החולים המידרדרים מיום ליום, וקנו להם לחם מכספם עד שרבקה גפן אסרה עליהם לעשות זאת. גופותיהם של שני חולים שנותחו לאחר המוות - שלמה טיבור ומשה עמר - העלו כי מתו מתת-תזונה.

ביוני 1949, לאחר שניתנה עדותם של יותר מ-40 אנשים, נסתיימה החקירה המוקדמת. "המקרים הנידונים דומים מאוד למקרי מוות מהרעבה במחנות ריכוז באירופה בימי הנאצים", העיר בא-כח התביעה. בפתח המשפט, ביולי 1950, הכחישה רבקה גפן את טענות נגדה: "אינני מודה!", קראה לאחר שכתב האשמה הוקרא בפניה באולמו של השופט מ' קנת. אבל התובע המשיך בתיאורים קשים של המוסד: "רוב החולים התהלכו בחורף ובקיץ בבלויי-סחבות. אם נקרעו בגדי חולה, סירבה הנאשמת לתת לו מלבוש לכסות את עורו. בור שופכין היה עולה על גדותיו וים של זבובים היה עוטה על החולים אך הם היו כה תשושים עד שלא יכלו לגרשם. בחורף היה הגג דולף, השמשות - מנופצות".

בסוף אותו חודש, דן השופט מ' קנת את רבקה גפן - שם בעלה הוסר מכתב האישום - לשנה וחצי מאסר ולקנס בסך 5,000 לירות באשמת גרימת מוות לחולה שלמה טיבור. "עליי לתת את דעתי על הלקח שפסק דין זה צריך לשמש לכל אדם המקבל על עצמו, או שהחוק מטיל עליו את החובה, לדאוג לאנשים חסרי ישע או לאנשים במצב דומה", כתב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו