בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חיים בשוליים | ברגשי כבוד והערכה

תעודת הוקרה על היותה ניצולת שואה - זה כל מה ששרה פרייליך קיבלה ממדינת ישראל. זה לא שמישהו חושב שהיא לא סבלה מספיק; היא רק לא עונה על הקריטריונים

2תגובות

רגלה הימנית של שרה פרייליך נתונה בסד מתכת, המחובר לנעל הליכה גבוהה. היא נעזרת במקל הליכה ישן, ומדי פעם שואפת ממכשיר האינהלציה כדי להסדיר את נשימתה. לא מעט מכאובים היא סוחבת על גבה הרצוץ, אבל לא אשה כפרייליך תיתן לכאב לעצור אותה. את שטף הדיבור שלה אסור להפריע פן תשכח את הדברים החשובים, כך היא אומרת, ותוך כדי דיבור היא לא מפסיקה להתרוצץ. שולפת תמונות, מסמכים, מזכרות, שרק לא נפספס משהו, שנישאר עוד, שלא נלך. שהיא לא תישאר שוב לבד.

פרייליך בת ה-86 היא ניצולת שואה, על כך אין עוררין. על שולחנה תעודת הוקרה שניתנה לה על שום היותה ניצולת שואה, "ברגשי כבוד והערכה". על החתום: משרד הביטחון בשיתוף קיבוץ לוחמי הגטאות ומוזיאון יד ושם. החיילים שבאו לביתה כדי להעניק לה את התעודה הזאת התרגשו מאוד מהמעמד. ספק אם הם יודעים, שהתעודה היא כל מה שפרייליך זכאית לקבל ממדינת ישראל.

פרייליך לא מקבלת שום קצבה או רנטה. היא ניצולת שואה קלאסית שנופלת בין הכיסאות. זה לא שמישהו חושב שלא סבלה מספיק, להיפך; היא רק לא עונה על הקריטריונים ששום נבחר ציבור בישראל לא טרח במשך 60 שנה לשנות.

פרייליך היתה בת 15 וחצי כשהגיעו הנאצים לעיר הולדתה בפולין. היא זוכרת את החיים בגטו וילנה, את ההכרה של הוריה שחייבים להימלט, ולא יכולה לשכוח איך באמצעות צמותיה נמשכה רק היא מן ההמון אל תוך עגלה שלקחה אותה משם. אחיה, שהיה לצדה, נותר מאחור. גם ההורים. אחר כך באו החיים ביערות בבריחה מתמדת, והקרון שהביא אותה לסיביר.

היא היתה אז בת 16. בחודש השלישי להריונה. היא זוכרת במדויק את פניו של מי שאנס אותה ואיך הרגו את מי שניסה לעזור לה. את הילד, בנה היחיד, ילדה לבד בסיביר. בעשר אצבעות גידלה אותו, "למוסר ולמעשים טובים", היא אומרת, "לא לגנוב ולא לשקר". שנים אחר כך, כשכבר היו בישראל, עבדה בכל עבודה אפשרית כדי לפרנס אותו: ניקתה בתים, עבדה בבתי חולים, אצל כל מי שרק נתן לה.

איך מודדים סבל? איך אפשר לכמת כאב? מתברר שבכל הקשור לשואה יש מדדים ברורים לגמרי. ואין סרים ימינה ושמאלה בהקפדה על מילוי החוקים. פרייליך לא זכאית לרנטה כי היא עלתה לישראל "מאוחר מדי", ב-1960, אחרי שנחתם הסכם השילומים. לו היתה עולה לפני כן, היתה זכאית היום לקבל קצבה מהאוצר ולהטבות כמו הנחות בתרופות, דמי הבראה ועוד. אבל היא איחרה את הרכבת. עכשיו היא צורכת רק תרופות שהרופא נותן לה מדוגמיות שהוא מקבל בחינם, אם אין דוגמית היא לא לוקחת.

על פי הסכם השילומים, מי שעלה לישראל אחרי 1953 יכול לפנות ולבקש פיצויים באמצעות ועידת התביעות. אלא שלהם יש קריטריונים אחרים מאלה הנהוגים במדינת ישראל.

רבות נכתב במדור זה על סוגיית הקריטריונים ועל העובדה שבוועידת התביעות אומרים שאלה הכללים שקבעו הגרמנים, ובכל זאת היה משהו מקפיא דם בשיחת הטלפון שקיימה פרייליך בנוכחותנו עם הנציגה הטלפונית של ועידת התביעות. "מי שהגיע לסיביר הוא מי שהצליח לברוח מהגרמנים", אמרה לה הנציגה, "מקבל רק מי שנשאר". לא עזרו תחנוניה, ההסברים על התופת שעברה במנוסתה, על כך שבשן ועין הצליחה להימלט, על כך שמאחור נותרו יקיריה, שרבים מהם נרצחו. "לא משלמים על מי שמת", היתה התשובה, שעד עכשיו מהדהדת באוזני.

אז נכון שיש מעגל ראשון ומעגל שני, ונכון שיש יוצאי מחנות ונרדפים ומגורשים ואין-ספור הגדרות, שתכליתן בפועל לצמצם את רשימות הזכאים. אבל נכון גם, שאי אפשר יהיה להחזיר את הגלגל לאחורף וכבר עכשיו האיחור בכל הנוגע לטיפול בסוגיית הניצולים מחפיר ומקומם. יש כל כך הרבה כסף בתוך המערכת לצד רצון אמיתי לתקן, אבל גם חומות של כללים שעומדים מנגד.

200 אלף ניצולים ספרו בקרן לרווחת נפגעי השואה בישראל, עשרות אלפים מהם לא מקבלים שקל, רק תעודה. אם אפשר לספור אותם, אפשר גם לעזור להם ולבטל עכשיו את הכללים המחמירים. פשוט לתת, לעשות צדק. אפילו אם מישהו יקבל קצבה שלא מגיעה לו - המדינה לא תתמוטט; להיפך, זאת תהיה תעודת כבוד.

אחרי שמונה ודקה

החיבוק התקשורתי החם שזוכים לו ניצולי השואה יסתיים בשמונה ודקה היום בערב. אחר כך יישארו רק האנשים הנפלאים, שממשיכים לעזור לניצולים כל השנה. זה המקום להזכיר אותם ולהפנות לשירותיהם:

* הקליניקה לזכויות ניצולי השואה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. עו"ד יוסי חיות בחר לנטוש את המגזר הפרטי ואת הממון שבצדו, ובהתנדבות הקים את המפעל הנהדר הזה. ניצולי שואה מקבלים כאן בחינם ליווי וייעוץ משפטי, שבמקרים רבים מצליח להביא לתוצאות גם בלי להגיע לדיון בפועל בבית המשפט. עצם העובדה שהניצול מלווה בסטודנט למשפטים, מצליחה להפיל חומות כבר בשלבים הראשונים. המרוויחים מהצד השני הם פרחי המשפט. רגע לפני שהם נכנסים לעולם הקר והציני הזה הם זוכים בהזדמנות לעשות עבודת קודש, ואפילו מצליחים בה. (לפניות: אוניברסיטת תל אביב, 6406778-03).

* ניידת השיפוצים של הקרן לרווחת נפגעי השואה והחברה להשבת נכסי נספים. אנשי הקרן לרווחה מצאו בביקורי בית לא מעט ניצולי שואה שחיים בתנאים קשים. מנהלי הקרן חברו לחברה להשבת נכסי נספים, המחזיקה בממון רב לטובת הניצולים, ויחד השיקו החודש את ניידת השיפוצים, כרגע באזור המרכז בלבד. מדובר בצביעת הדירה, בהתקנת אמצעי בטיחות, תיקוני אינסטלציה וחשמל ורכישת פריטים בסיסיים כמו תנורים וכיריים. 110 ניצולי שואה כבר מסתייעים בשירותי הניידת, שפעילותה אמורה להתרחב לכל אזורי המדינה. (לפניות: רח' קפלן 17, תל אביב)



פרייליך. ''לא משלמים על מי שמת''



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו