בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נפגעות אלימות מינית מסירות מסכות - בבית

מאז הקמתו לפני 5 שנים מאפשר "בית אמיתי" לנפגעות אלימות מינית לנוח מהעמדת הפנים ולהתמודד. מטופלת: "הלוואי ואשלב בחיי את מה שהמקום נתן לי"

תגובות

"בכלל לא הייתי אמורה לשרוד כי נולדתי פגה. על פי הסטטיסטיקות לא צפוי לי עתיד מזהיר: אתגרש כי הוריי גרושים, מערכת היחסים שלי תהיה בעייתית כי גדלתי בלי אב וילדיי, כמוני, כנראה יחוו תקיפה מינית. אבל רק כאן, ב"בית אמיתי", מוכנים לראות בי סטיית תקן". שירה (שמות המרואיינות בדויים, דו"פ) נמצאת בבית פרטי שבו שתי קומות בצפון תל אביב. הסלון חמים, עם שידת ספרים וחלון גדול הפונה לחצר מלאה צמחייה ונדנדה. אלא ששיחות החצר בבית אמיתי, המלוות בעישון בשרשרת, מפרות את האידיליה שהייתה יכולה לאפיין את המקום. למרבה הצער, תופעות של תקיפה מינית וגילוי עריות קיימות בכל מקום, ולצדן גם הכחשה, השתקה והאשמות - אך לא בבית אמיתי.

על פי נתוני עמותת עלם (עמותה לנוער במצבי סיכון), כל אשה שביעית בישראל סבלה מגילוי עריות וכל אשה שלישית תעבור תקיפה מינית. בית אמיתי, בית לצעירות נפגעות אלימות מינית בגילים 26-17, הוקם על ידי עלם בשנת 2006. נוסף להיותו בית במובן הפיזי, המקום מאפשר לנשים הבאות אליו להשאיר את המסכות בחוץ, לנוח מהעמדת פנים ארוכת שנים ולהתמודד. "הבית מהווה קהילה טיפולית תומכת אליה מגיעות הבנות מרצונן פעם בשבוע לכמה שעות. הן מקבלות מעין טיפול משלים לטיפול פרטני בחוץ", מסבירה מנהלת הבית, זהר ברסקי. "לא פעם מגיעות לכאן בנות שנמצאות בטיפול שנים ארוכות, כשנושא התקיפה מעולם לא עלה. מדובר במצב אבסורדי, כשהנושא מושתק לא רק חברתית - אלא גם בקרב אנשי מקצוע".

לצד פעילויות טיפוליות כמו סדנאות צילום ואמנות, עמלות הבנות על הכנת ארוחת הערב המשותפת. בחוץ יושבות בדרך כלל כמה מהן, כי לעשן צריך. "הייתי לפני כמה ימים בסרט שעסק באונס והתגובות של הקהל ממש הכעיסו אותי", מלינה אורית, שבאה לבית זה שנה וחצי. "אנשים חושבים שאונס זה משהו שקורה רק בסמטאות חשוכות על ידי גברים הזויים ושהבנות תמיד אשמות - וזה כל כך לא נכון. אנשים גם לא מבינים התנהגויות כמו פגיעה עצמית. מי שישמע על זה ישר יגדיר אותי כחולת נפש - וזה גם מה שמביא בנות לשמור על הדברים בסוד ולחשוב שהן היחידות שזה קרה להן. הבית מאפשר לבוא, לספר, לקבל את ההכרה במה שקרה לי ולהבין שאין במה להתבייש. בתהליך שעברתי למדתי לדבר וכך הצטמצמו הפגיעות העצמיות".

"גם במקרים שבהם יש משפחה תומכת עדיין מדובר בסיטואציה קשה", אומרת גלי, שבעברה ניסיונות אובדניים. "לא פעם שואלים אותי 'זה לא יעשה לך רע יותר? את לא מעדיפה חברות בריאות ושמחות?", והתשובה שלי היא: זה המקום היחידי שבו אני יכולה לומר 'עברתי התעללות מינית' ולא אשפט ואיש לא יפקפק בי".

לדברי מנהלת תחום קצה ונערות בעלם, רלי קצב, "בנות רבות המגיעות לכאן הן בעלות רקע במחלקות בריאות הנפש עם עבר של אנורקסיה, ניסיונות אובדניים ופגיעות עצמיות. כאן אנחנו מתקנים במעט את המצב החברתי הקיים וזורעים זרעים ראשונים לריפוי. הבית נותן נראות לפגיעה ומאפשר לצעירה לראות מי היא ומה היא ללא הפגיעה. רואים תוצאות".

החזרת אמון הנשים באנשים היא מרכיב חשוב בעבודת הצוות, הכולל בסך הכל את ברסקי ושתי עובדות סוציאליות. לצדן פועלת קבוצת מתנדבות המלוות אותן מדי יום. "לא סיפרתי לאיש על הפגיעה עד שהגעתי לכאן", מעידה הילה, בת 21. "הגעתי למצב קיצוני שלא תפקדתי אלא רק ברחוב, המסגרת היחידה שיכולתי להתמודד איתה. כל מה שעשיתי היה לשתות ולעשן. הלוואי ואלמד לשלב בחיים את מה שהמקום הזה נותן, כי זה לא שאפשר למחוק את החיים שהיו".

המלה "תהליך" מעוררת גיחוך רב בקרב הבנות. במקום עוברים "תהליכים", ויש בו "הזדמנויות", הן אומרות. אך על אף הגיחוך, לכולן ברור שהן נכנסו לבית שונות מכפי שהן יוצאות ממנו. "כשהגעתי לכאן לראשונה ראיתי בנות עם גופיות והזדעזעתי. לא האמנתי וחשבתי לעצמי 'מה הן עושות? מי יאמין להן אחר כך? (שעברו תקיפה מינית, דו"פ)", אומרת שירה, בת 26, שעומדת לקראת סיום התהליך. "המחשבה הזו חזרה פעמים רבות, אפילו כששמתי לק אדום. כאן למדתי להתמודד עם הדברים".

עמית, בת 22, הקפידה להציג חיים מושלמים במקביל לפגיעה מתמשכת. אולם בשלב מסוים ההצגה הייתה חייבת להסתיים. "הצגתי חזות נורמטיבית גם בטיפול של 12 שנה", היא מספרת. "מכיתה א' ידעתי שהמטרה היא להצליח וכך פעלתי. ראיתי בנות אחרות וידעתי שנקודת הפתיחה שלנו זהה, אבל אני נפגעתי וזה הפך אותי לפחות טובה. במשך תקופה ארוכה לבשתי סחבות כדי למחוק סממן נשי. הייתי אנורקסית אבל עדיין המשכתי בהצגה. כשסיימתי את הלימודים והצלחתי בבגרויות הבנתי שאין יותר על מי לעבוד, הקהל הלך הביתה ואני המשכתי להציג. נותרתי עם התהומות של עצמי אז הגעתי לפה".

אחת מן השאלות שמטרידות את הבנות היא למה שמישהי ללא רקע של פגיעה תרצה לקחת חלק בפעילות במקום? "זו שאלה שנשאלתי לא פעם, ועד היום לא הצלחתי למצוא תשובה שתספק את הבנות", אומרת שרה שר, אשת חינוך המתנדבת בבית אמיתי זה כשנתיים. "הגעתי למקום במקרה והתאהבתי. לבנות, בגלל הרקע שלהן, קשה להבין איך אנשים פשוט נותנים מבלי לרצות לקבל".

נשיאת עלם נאווה ברק מודה כי השינוי שחל בבנות משפיע גם עליה. "אחרי חמש שנים אני מרגישה שהפרויקט נוגע בי ובכל מי שלוקח בו חלק. זה משפיע כשרואים את הבנות מגיעות חסרות ביטחון, מתחזקות, הופכות אופטימיות ואף עושות תכניות לעתיד".

מאז הקמת הבית, מממנת עלם את פעילותו, אך לאור התפוסה המלאה והשאיפה להרחיב את הפעילות יש צורך במימון נוסף. בימים אלו יוזמת העמותה פנייה למשרד הרווחה לטובת העמקת שיתוף הפעולה, בניסיון להרחיב את פעילות הפרויקט ופרויקטים נוספים.

השנה הוצב "דגל אורות התקווה" של עמותת עלם, על חומת העיר העתיקה בירושלים. פרויקט דגל האורות, המתקיים זו השנה השמינית, נועד להעלות את המודעות בקרב הציבור הרחב לנוער בסיכון ולגייס תרומות לפעילויות שמקיימת העמותה. לתרומת עשרה שקלים והדלקת נורה בדגל ניתן לשלוח SMS עם המספר 10 ל-5400 או לחייג 5400*.



צוות בית אמיתי, אתמול. ''הבית נותן נראות לפגיעה ומאפשר לצעירה לראות מי היא ומה היא ללא הפגיעה''



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו