בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היום לפני 64 שנה: חנויות בדים מיובאים בתל אביב הועלו באש

תגובות

בליל חורף אחד של שלהי 1946 עבר משה קרמר, פובליציסט "הארץ", בחלק חשוך של רחוב בן יהודה בתל אביב כאשר התקרבו אליו שני צעירים, שמו בידו כרוז, והסתלקו. "הצצתי בו ברגע קט וקראתי את הכותרת על האיום הנסתר שבה: 'אזהרה מספר 1'", סיפר אחר כך במאמר בעיתון. "לא המשכתי לקרוא מחמת החושך וחשבתי בלבי: היש שינוי בטכסיס המחתרת שלנו? הלמדו סוף סוף קצת מן הנימוס ומגישים את החומר הספרותי שלהם ישר לידי העוברים ושבים תחת ללכלך בו את קירות הבתים?".

קרמר שם את הכרוז בכיסו ב"תערובת סנסציה ופחד, התופס את לב האזרח השקט ושומר חוק, כשמזדמן לו פעם בחייו לעשות מעשה לא חוקי". אבל כשהגיע לביתו ועיין בכרוז, נוכח שהפעם דווקא לא בפצצות ובמוקשים מדובר, כי אם על תוצרת הארץ ובעיקר, על הסכנה הצפויה למי שיתנכל לה על ידי ייבוא סחר חוץ. קרמר זיהה בכרוז, מאת ארגון שכינה עצמו "משמר התוצרת העברית", את החתימה הסגנונית של הלח"י והאצ"ל, השתלחות בממשלת המנדט, ואיום ש"הארגון ינקוט אמצעים חמורים נגד כל אלה המוכרים את עצמם ואת העם תמורת רווחים כספיים פרטיים". סגנון הכרוז, כתב קרמר, "אינו מטיל ספק, מה טיב 'האמצעים החמורים' האלה".

האיגוד למען תוצרת הארץ, גוף שנוסד ב-1935 מטעם הוועד הלאומי כדי לפעול למען תעשייה וחקלאות מקומיות ביישוב היהודי בארץ ישראל, התנער מהכרוז הזה ומחבלות פיזיות קטנות שכבר נגרמו לחנויות יבואנים. אבל באותם ימים האיגוד רק החל להתעורר מתרדמת שנמשכה כל ימי המלחמה. בינתיים, המחתרות מילאו את חלל הריק. "נוצרים תנאים, המחייבים הפעלת ה'איגוד למען תוצרת הארץ'", נכתב במאמר מערכת של "הארץ" שדרבן את חידוש פעולתו של הארגון הרדום. "היבוא מתחיל לזרום, אולם לא יבוא של מיצרכים חיוניים. כאילו יש יד המכוונת את הדברים במטרה לבזבז את הוננו לשווא. ניתנים דולארים יקרים להבאת תפוחים מארצות הברית. מובאים משחות שיניים וסכיני-גילוח. כאילו אלה הם הדברים החיוניים, מובאים מותרות - טאבאק וליקרים. מובאת על פי רוב סחורה בעלת טיב גרוע. אולם על הכל מחפה האריזה של חוץ לארץ".

לרווחת כלל היצרנים היהודים בישראל, האיגוד למען תוצרת הארץ אכן התעורר לפעולה, באמצע 1946. אבל לאנשים שנתנו את הכרוז בידו של קרמר, לא היה בזה די. ב-8 במאי 1947, כחצי שנה אחרי ההיתקלות שתיאר קרמר, ארבע חנויות טקסטיל גדולות בתל אביב הועלו באש ונשרפו כליל. הנזק הוערך מאוחר יותר בכ-30 אלף לא"י. מחקירה ראשונית נראה היה שהמציתים נקטו "ארגון והתאמה מחושבים", אבל חנות אחת, חנות האריגים של גוטלויבר וגליקמן, הוצתה בטעות: האש יועדה לחנות אחרת, סמוכה לה, שמכרה בכמויות גדולות אך ורק סחורות חוץ.

העירייה מינתה ועדת חקירה לבירור ההצתות, והעלתה כי הן היו מעשה ידיהם של אנשי לח"י. הוועדה אמנם קיבלה את דבריו של האיגוד, שטען כי אין לו כל קשר עם מעשי ההצתה ומעשי חבלה אחרים; אבל הדגישה ש"בגינוי המעשים האלה בלבד ובתלות הקולר בטרוריזם סתם השורר בין הנוער, כמו שעשתה זאת הנהלת האגוד למען תוצרת הארץ בעדותה, לא תיפתר הבעיה". מעבר להסדרת היבוא "על ידי הרכבת ועדות מוסמכות שישתתפו בהן אנשי כלכלה ובעלי השפעה ציבורית", המליצה ועדת עיריית תל אביב לאיגוד לדאוג לכך שאנשיו יהיו "מחומר אנושי מעולה, בעלי אחריות ציבורית, משמעת ונימוס"; להבטיח שהנוער המאורגן "לא ישתתף בכל מעשי אלימות", גם אם הם להגנה על תוצרת הארץ "או כל מעשה אחר הנראה בעיניהם כפעולה לאומית חשובה". ב-1949, אחרי קום המדינה, התפרק האיגוד.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו