יום הזיכרון: מנציח עצמו, מתגבר על טראומה

לאחר שעשה סרט זיכרון על חברו שנפל, החליט יונתן קנסקביץ' לצלם עוד סרט - לזכר עצמו

אלי אשכנזי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אלי אשכנזי

באפריל 2001 עלו אלעד ליטווק ויונתן קנסקביץ', שני חברים מקיבוץ גזית בעמק יזרעאל, עם מחלקת השריון שלהם לאייש קו בהר דב. שבוע ימים אחר כך נהרג ליטווק מפגיעת טיל בטנק שפיקד עליו, במוצב גלדיולה. קנסקביץ' האזין אז למתרחש ברשת הקשר. בזמן השבעה לחברו, החליט לעשות סרט זיכרון לחברו. אחר כך החליט לעשות גם סרט זיכרון לו עצמו.

"באתי אליו לפני הקו ואמרתי לו שיש לי הרגשה לא טובה", נזכר קנסקביץ'. בשיחה נוספת ביקש מליטווק להיות טען בטנק שלו, "אבל הוא סירב והסביר לי שזה לא בריא ששניים מאותו קיבוץ יהיו יחד באותו טנק".

"אחרי שגמרתי להכין את הסרט עליו", מספר קנסקביץ', "היתה לי תחושת סיפוק אדירה שהצלחתי לשמור משהו מהזיכרון של אלעד. הסרט לאלעד הוא החוויה הכי משמעותית שהיתה לי בחיים וזה הדבר הכי טוב שעשיתי למען הזולת. דבר שבא ממקום מאוד נקי".

כשגמר את הסרט הזה החליט קנסקביץ' שירצה לעשות סרטי תעודה - והחל ללמוד במגמת קולנוע וטלוויזיה במכללה האקדמית תל-חי. הוא החליט אז גם החלטה נוספת, לא שגרתית, לעשות סרט זיכרון לעצמו. הוא החל לצלם אותו בזמן הלימודים בתל-חי. לדבריו, "אחרי שאלעד נהרג, עסקתי כל הזמן בשאלה ?מה היה קורה אם זה היה קורה לי".

קנסקביץ' מודה ש"יש אנשים שקטלו אותי ואמרו שזה נרקיסיזם. זה לא משהו נורמלי, אנשים בטוח ירימו גבה, אבל יש לסרט סיבה וערך אישי ורגשי. זה לימד אותי המון על החיים, על לחיות ועל זיכרון".

במלחמת לבנון השנייה, בקרב בבינת-ג'בל, נהרג חייל נוסף מקיבוץ גזית, סמל-ראשון אורן ליפשיץ מפלוגת ההנדסה של הצנחנים. "זה הציף אצלי הכל", מספר קנסקביץ'. "יש כל הזמן סימן שאלה כזה. אנחנו חיים במדינה קצת פוסט-טראומטית. אתה עובד מחרדה לחרדה. אני זוכר שאחרי שאלעד נהרג הייתי בפחד מוות, כל שיחה עם ההורים הייתי אומר להם שאני אוהב אותם. סרט הזיכרון עלי הוא גם ניסיון להשתלט על הפחד, כאילו לחייך לו בעיניים, ניסיון לנצח אותו".

הסרט, "סרט זיכרון" שמו, יוקרן בשבוע הבא בתחרות הסטודנטים בפסטיבל "דוק- אביב". לדברי קנסקביץ' "יש פה ניסיון לשלוט ב'איך יזכרו אותך'. הרי אתה לא יכול לדעת מה יהיה. אני רוצה שהזיכרון יהיה הכי מדויק, הכי אותנטי".

לדבריו, הכנת הסרט ארכה ארבע שנים והסתיימה בדצמבר האחרון. "זו היתה הזדמנות לפתוח דברים - לדבר עם בני המשפחה על דברים שלא דיברתי אתם, לשאול שאלות שפחדתי לשאול, לספר דברים שלא סיפרתי. הסרט הוא מראה ששמתי לעצמי, והתנסות מדהימה".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ