בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קולה של "מחלקת ההר האילמת"

ספק אם מיתוס הל"ה היה תופס מקום כה נכבד באפוס הישראלי אלמלא שירו של חיים גורי

תגובות

ב-16.1.1948 נפוצה בירושלים שמועה רעה: יחידה של לוחמים, 35 במספר, נשמדה כליל בקרב עם ערבים בדרך לגוש עציון. רק לפני כשישה שבועות צהלה הארץ בעקבות החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר בדבר הקמת שתי מדינות, יהודית וערבית, בארץ ישראל המערבית. והנה, מאז תכפו בשורות איוב בזו אחר זו. ובכל זאת, קשה היה להאמין: 35 לוחמים? בבת אחת? לא נשאר מהם שריד או פליט? 35 לוחמים חמושים נחשבו אז לעוצמה אדירה, משהו בסדר גודל של גדוד היום. היחידה הלוחמת באותם ימים לא היתה גדולה מפלוגה. אמנם כוחות ההגנה והפלמ"ח כבר היו מאורגנים בגדודים, אך יחידת הפעולה הממשית היתה עדיין מחלקה: הבריטים עדיין בארץ, הנשק עדיין בלתי חוקי, וממילא יכולת הפעולה מוגבלת. 35 בחורים נחשבו כמעט לכוח שאי אפשר להביסו, והנה כאן, פתאום, שמועה נוראה כל כך.

במרחקים, בווינה המחולקת בין ארבע מעצמות הכיבוש, ראה בחור ארץ-ישראלי, שנשלח למשימה מטעם ההגנה באירופה החרבה, עיתון באנגלית, ובו נאמר: יחידה של 35 לוחמים יהודים נהרגה בקרב בהרי חברון. זה היה רגע המפגש של חיים גורי עם האסון של הל"ה. רגע זה הניב את השיר "הנה מוטלות גופותינו".

איך נוצר מיתוס? מדוע אירוע מסוים תופס את הדמיון ונשאר חי בזיכרון הקולקטיבי ואילו אירוע אחר נידון לשיכחה? האם זה נובע מאופיו של האירוע או שמא היצירה הספרותית שנוצרה בעקבותיו היא שמנציחה אותו? האם הדרמה של הל"ה היא שהפכה את "הנה מוטלות גופותינו" לשיר קאנוני, שנזכר מדי שנה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, או עוצמתו של השיר היא שעמדה לל"ה שקורבנם לא נשכח.

אסון הל"ה היה מוכן ומזומן למיתיזציה מן הרגע הראשון: גודלו של האסון, המסתורין שאפפו את מותם של 35 הלוחמים: לא היה עד לנפילתם, וכל הסיפורים שנקשרו מסביב למותם נבעו מכלי שני, או שלישי, מפי ערבים או מפי בריטים, שאף הם לא נכחו בשעת המעשה. עד מהרה נקשרו אגדות סביבם: הם פגשו ברועה ערבי וחסו על חייו והוא מיהר והזעיק את תושבי הכפרים מסביב. או שהיו אלה שתי מקוששות עצים, שראו אותם ונמלטו והן שהודיעו בכפר שיהודים חמושים מסתובבים בוואדי. סיפרו שהאחרון שנותר חי מבין הלוחמים השליך על תוקפיו אבן, לאחר שכלו הרימונים בחגורו. לא היה ברור היכן בדיוק התחולל הקרב, בין ג'בע לצוריף. איך נלכדו כל הלוחמים וכיצד לא נותר איש לפליטה - כל אלה היו שאלות ללא מענה, לפחות עד 1967, אז כבש צה"ל את האזור ויכול היה לגבות עדויות מתושביו.

מעבר לנסיבות הקרב והמסתורין של המוות, היו דמויות הלוחמים: היו ביניהם סטודנטים מוכשרים, שחזו להם עתיד מדעי מזהיר. רובם הגדול היו חברי פלמ"ח, ידועים ומוכרים בקרב אותה חבורה קטנה יחסית של לוחמים, שקידמו את שנת תש"ח. כבר בווינה, באותו יום שבו למד על האסון, גם נודע לגורי שמפקד הל"ה היה דני מס, חברו לקורס מ"מים בג'וערה. ואחר כך למד שבין הנופלים היו גם כמה מחניכיו.

מיתוסים אוהבים לדבוק בכישלונות מפוארים יותר מאשר בניצחונות. אפשר שהמיתוס הוא הפיצוי על המוות, הוא המעניק למוות משמעות, מעטה עליו את חמדת הגבורה ומסירות הנפש. המיתוס הוא הקולב שבאמצעותו מועבר האירוע מן הזמני והחולף ומוענקים לו חיי נצח. בתהליך זו היה לשיר של גורי תפקיד מכונן. גורי, צעיר ארץ-ישראלי, נשלח ב-1947 במשלחת ההגנה לאירופה. משלחת זו נועדה להחליף את אנשי הבריגדה בצבא הבריטי שסיימו את שירותם ביצירת קשרים עם שרידי העם היהודי באירופה. בן 23, בעל מראה ים-תיכוני, אינו יודע אף שפה משפות היהודים פרט לעברית, הוא נפגש לראשונה עם העם היהודי. "את אחי אנוכי מבקש", אמר הרב בנאום ההספד שנשא על יהודי הונגריה, והצבר הארץ-ישראלי חש שם לראשונה את הזדהותו עם הקולקטיב היהודי, הפגוע, הכואב, האובד - "פרק בפגישה הממושכת ההיא ששינתה את חיי", כך הגדיר אותה גורי מקץ שנים.

בין פראג לבודפשט ולווינה, וחזרה, בנופים זרים, אקלימים אחרים, אנשים קרובים-רחוקים, התוודע גורי לעמו ולזהותו כיהודי. באותו שבוע בינואר הוא העביר קבוצה של אנשי הגנה מבודפשט לווינה, אל הרוטשילד שפיטל, בניין גדול שהיה בעבר בית החולים היהודי ונהפך אז למחנה מעבר גדול בדרכי "הבריחה", תנועה שכיוונה את הניצולים, "שארית הפליטה", אל חופי הים התיכון. באולמות ללא פרטיות היו שלוש קומות של דרגשי שינה, שבהם נאנקו וזעקו מסיוטי לילה גברים ונשים, אכלו ואהבו, והולידו ילדים, וגילו חיוניות אדירה. בלב הפגישה הזאת עם שארית הפליטה ראה ג'ורי - זה כינויו בפי חבריו - את הידיעה בעיתון האנגלי על הל"ה. הוא מיהר למרכז הבריחה בווינה, שם כבר ידעו על האסון, ואף עידכנו אותו שעם הנופלים נמנה חברו דני מס.

מאז החלו ההתנגשויות בין יהודים וערבים למחרת כ"ט בנובמבר, התחנן גורי שיחזירו אותו לארץ. אך להגנה היו תוכניות אחרות, כמו ליווי ספינת נשק, קורס צניחה ועוד משימות, שבשלהן היו אנשיה אמורים להישאר באירופה. תחינתו של גורי לא נענתה בינתיים. הוא מצא עצמו מתאבל על רעיו בבודפשט הקרה, שאליה שב ממסעו לווינה. וכך נכתב השיר, שהיה לאחד מנכסי צאן הברזל של תרבות השכול העברית, הרחק מחופי ישראל, בבית זר, בעיר זרה.

הניסיון הראשון לכתוב את השיר לא השביע את רצון המשורר. בסופו של אותו ניסיון השליך גורי את השיר לקמין, שחימם את החדר. הנייר פגע בדופן התנור, ולא נשרף. בעלת הבית, שמצאה את הנייר מקומט ומכודרר, יישרה אותו ושמה אותו על שולחנו של הצעיר האורח. כשקרא גורי שוב את הכתוב, התפייס עם עצמו, ולמרות הסתייגויותיו הקודמות, חתם על השיר "ג'ורי, בניכר" ושלח אותו לאברהם שלונסקי, שערך כתב עת ספרותי ששמו "עתים", וזה פירסם את השיר בעמוד הראשון של כתב העת. והשאר - הלוא הוא מסופר בתולדות ישראל.

השיר נכתב בגוף ראשון, כאילו המתים מדברים מפי המשורר. יש עוצמה מיוחדת בצורת פנייה זו, שיונקת ממסורות ספרותיות אירופיות רבות בשנים, אך ספק אם יש לה מקורות יהודיים. הגם שלא ידע פרטים על מותם של הל"ה, גורי שיחזר בשיר את סיפור הגבורה הנואשת, שלבסוף התברר כהולם את סיפור המעשה, את כאב האמהות, את צער הרעים. והוא שיחזר גם את אתוס התקופה - את הדמעה השתוקה, את האבל החנוק בגרון. הנוף של הרי ירושלים מככב בשיר - כה ידוע וקרוב, כה מזוהה עם החיים והמתים. הקורבן של הלוחמים הוא קורבן מרצון, והתביעה היחידה שלהם מאת החיים היא תביעת הזיכרון: "יום חדש, אל תשכח! אל תשכח!/ כי נשאנו שמך, עד המוות עצם את עינינו".

השיר מוקדש "לדני וחבריו" והיה אחד הגורמים שהעצימו את מיתוס הל"ה, והפכו אותו לאחד המיתוסים המכוננים של מלחמת העצמאות. ספק אם מיתוס הל"ה היה תופס מקום כה נכבד באפוס הישראלי אלמלא השיר. מצד שני, דווקא משום שחובר ללא ידיעה מובהקת של מה שאירע, הוא יכול היה להתאים לתיאור כישלונות מפוארים אחרים, ולכן נכונו לו חיים ארוכים בממלכת האבל והשכול של מדינת ישראל.

הכותבת היא פרופ' אמריטה באוניברסיטת תל אביב, עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה

הנה מוטלות גופותינו / חיים גורי

לדני וחבריו

ראה, הנה מטלות גופותינו שורה ארכה ארכה.

פנינו שנו. המות נשקף מעינינו. איננו נושמים.

כבים נגוהות אחרונים והערב צונח בהר.

ראה, לא נקום להל? בדרכים לאורה של שקיעה רחוקה.

לא נאהב, לא נרעיד מיתרים בצלילים ענגים ודמומים,

לא נשאג בגנים עת הרוח עוברת ביער.

ראה, אמותינו שחוחות ושותקות, ורעינו חונקים את בכים,

ומפץ רמונים מקרוב ודלקה ואותות מבשרים סערה!

האמנם תטמינונו כעת?

הן נקום, והגחנו שנית כמו אז, ושבנו שנית לתחיה.

נדדה אימים וגדולים ואצים לעזרה,

כי הכל בקרבנו עוד חי ושוצף בעורקים ולוהט.

לא בגדנו. ראה, נשקנו צמוד ומרקן כדורים, אשפתנו ריקה.

הוא זוכר מלותינו עד תם. עוד קניו לוהטים

ודמנו מתז בשבילים שעל-שעל.

עשינו ככל שנוכל, עד נפל האחרון ולא קם.

האמנם נאשם אם נותרנו עם ערב מתים

ושפתינו צמודות אל אדמת הסלעים הקשה?

ראה, איזה לילה גדול ורחב.

ראה, פריחת כוכבים במחש?.

ניחוחי ארנים. תקברונו כעת, ורגבי העפר על פנינו.

פה התיל סמור, חפירות, פה כלנו יחדו.

יום חדש, אל תשכח! אל תשכח!

כי נשאנו שמ?, עד המות עצם את עינינו.

הנה מטלות גופותינו, שורה ארכה, ואיננו נושמים.

א? הרוח עזה בהרים ונושמת.

והבקר נולד, וזריחת הטללים רוננה.

עוד נשוב, נפגש, נחזר כפרחים אדמים.

תכירונו מיד, זו "מחלקת ההר" האלמת.

אז נפרח. עת תדם בהרים זעקת יריה אחרונה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו