בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לראות את הים: ההרוג הנשכח מקו 405

אנש מאלול נהרג בתאונה הקשה על כביש 1 בשובו מפגישה נדירה בתל אביב עם חברו הישראלי

תגובות

אתמול, הרחק מעין המצלמות, התקיימה בכפר הפלסטיני סלת א-דהר שמצפון מערב לשכם הלווייתו של אנש מאלול - ההרוג היחיד בתאונה הקשה בין אוטובוס אגד 405 למשאית, שהתרחשה ביום שלישי שעבר על כביש 1. מאלול (25), שעבד והתגורר באזור רמאללה, חזר ביום שלישי בבוקר מביקור נדיר בתל אביב וביפו. את יומו האחרון בילה עם חברו נועם בהט, סרבן גיוס שיחד עם ארבעה חברים ישב שנתיים בכלא (מדצמבר 2002), בשל התנגדותו לשרת בצבא.

בדרך כלל נפגשו השניים באזור רמאללה, אך לפני כמה ימים אמר מאלול לבהט שהוא "מתגעגע לים וליפו", ושברצונו לנצל את אישור הכניסה לישראל שקיבל ותוקפו חודש בלבד. ביום שני הם טיילו יחד בעיר העתיקה בירושלים, ואז נסעו לתל אביב וליפו ובילו כמה שעות בחוף הים. מאלול החליט ללון בתל אביב, ולנסוע באוטובוס מוקדם בבוקר בחזרה לעבודתו. כשיצא, מארחיו עוד ישנו, והוא השאיר להם פתק ש"הכל בסדר" ושהוא "מכיר את הדרך", כפי שסיפר אתמול בהט ל"הארץ" בשובו מהלוויה.

"אפשר היה לא להסכים על שום דבר עם אנש, ועדיין לאהוב אותו בצורה בלתי נתפסת", הוסיף בהט. "הייתי החבר הישראלי הראשון שלו. בקולג' היינו המשפחה אחד של השני. בישלנו יחד, טיפלנו אחד בשני. דיברנו על הכל".

מאלול, תלמיד תיכון מצטיין, הכיר את בהט לפני כחמש שנים, אז קיבל מלגה ללימודים בהמפשייר קולג' במסצ'וסטס, ארה"ב. הם היו שותפים לדירה והפכו לחברים קרובים. מאלול למד מדעי המדינה, אך התעניין גם במדע, פסיכולוגיה ופילוסופיה. הוא עבד בשמונת החודשים האחרונים בא-טריק - עמותה פלסטינית לא ממשלתית שמתמקדת בחינוך דמוקרטי בקרב בני נוער פלסטינים, וגם ארגנה פגישות ודיונים עם קבוצות ישראליות. מאלול היה בין מכיני התוכניות של א-טריק, שחלק מפעילויותיה נעשה עם פורום המשפחות השכולות.

חבריו סיפרו אתמול כי אביו עבד במשך שנים במסעדה בראשון לציון, ועכשיו הוא מתפרנס מחנות קטנה לצילום ספרים בקמפוס אוניברסיטת ג'נין. גם אחיותיו של אנש מאלול למדו, ולומדות, בחו"ל, לאחר שקיבלו מלגות הצטיינות שונות.

כשהיה תלמיד תיכון בג'נין, בזמן האינתיפאדה השנייה, נפצע מאלול מירי צה"ל. "הוא היה אז בכיתה", סיפר בהט. "חיילים נכנסו לבית הספר וירו, הוא התכופף מתחת לשולחן, אבל נפצע ברגלו". חברים אחרים סיפרו שמאלול כתב שירים וסיפורים, היה כריזמטי, תלמיד מבריק, מוסלמי מאמין שהתפלל חמש פעמים ושהרבה להציב שאלות קיומיות, סקרן שקרא בהתלהבות הוגי דעות שאתם לא הסכים.

ביום שלישי לפנות צהריים, משלא הגיע מאלול למקום העבודה, וכשהחלו הדיווחים בחדשות על התאונה בכביש תל אביב-ירושלים, החל בהט המודאג להתקשר לבתי החולים השונים. בינתיים, נציגי ועדת התיאום האזרחית הפלסטינית הודיעו לבני משפחתו על התאונה, וכי עליהם לבוא לאבו כביר לזהות את הגופה.

ההלוויה התקיימה רק אתמול, מאחר שבשל אי הבנה הגיעה גופתו לג'נין במקום לשכם. מיום שלישי מתאבלים עליו, מלבד משפחתו ההמומה ובני הכפר והכיתה, גם החברים הרבים שרכש בחמש השנים האחרונות בארה"ב ובאירופה. "הוא היה יכול להיות הרוח החיה במסיבה ואז לבכות בדד בחדרו", כתב קווינסי סול, אחד מחבריו לספסל הלימוד בהמפשייר. "בכעסו ובעליזותו הוא לימד אותי את משמעות הכיבוש... הוא גרם לנו לצחוק ולבכות ולהשתומם כל יום. הוא באמת גרם לנו לחשוב... הוא היה משורר, נביא וליצן, והוא אפה את עוגת הגבינה הטובה בעולם".

בהט, בן 28, עובד בכפר סבא כמדריך בפנימייה לילדים חרשים. הוא הוסיף אתמול כי מאלול "היה מתווכח על כל דבר, כל שיחה התפתחה לנאום שלו. על דת וחילוניות וכמה הוא לא אוהב את מרקס, ועל קולוניאליזם. אבל אי אפשר היה להתעלם מטוב הלב שלו. טוב לב שקיבל מהתרבות שלו, ועמד בניגוד כל כך בולט לניכור שבחברה האמריקאית. אני מקבל עכשיו מכתבים מחבריו, כדי שאמסור למשפחתו, והדבר הבולט בהם הוא עד כמה היה טוב, ושהיה כמו אח בשבילם".

"כשנקעתי קרסול וסבלתי מכאבים הוא דאג להביא אותי לבית חולים. היינו בקשר אי-מייל לפני שהגעתי לקולג', והוא האדם הראשון שקיבל את פני שם. דיברנו על פילוסופיה, פוליטיקה, זוגיות, החיים. הוא היה המורה שלי לערבית ולנבכי החברה הפלסטינית. אני - לדברים אחרים. למשל חברה אמריקאית, או תרבויות פופ. כמובן שיכול היה להיות חבר שלי כי הייתי סרבן כיבוש. פעם בא לבקר אצלי חבר ששירת בצבא. אנש התנהג אתו יפה, אבל אחרי שהלך ביקש שלא אעשה לו את זה שוב".

"ביום ראשון לפני הנסיעה לתל אביב אנש היה מאוד נרגש. כך הוא סיפר לי. הוא התעורר מוקדם, בערך בחמש, יצא מהבית וחיכה לי בבאב אל עאמוד (שער שכם) כבר מתשע בבוקר, על אף שידע שלא אגיע לפני 11. כל אותו יום הוא חייך והיה מאושר. זו היתה הפעם הראשונה, זה חודשים, שראיתי אותו כל כך מאושר. אבל הוא היה מאוד פסימי - לא רק לגבי המצב בארץ, אלא לגבי משמעות החיים. ביום שני, יום לפני שמת, הוא אמר לי: ?החיים הם סבל שצריך לעבור אותו כדי להגיע לאושר של העולם הבא'".



נועם בהט, מימין, עם אנש מאלול



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו