בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ממאה שערים באהבה: 20 אלף פשקווילים לספריה הלאומית

תרומה יוצאת דופן של איש העדה החרדית לבית הספרים הציוני בירושלים

תגובות

יואל קרויס החליט בחודשים האחרונים לנוח זמנית מהמלחמות הקדושות שהוא רגיל לנהל, בשבתו כשריף הלא רשמי של שכונת מאה שערים בירושלים. המאבקים נגד אגד, ונגד מצעד הגאווה, ונגד הצעידה המשותפת של גברים ונשים על מדרכות השכונה, ונגד הפוליטיקאים החרדים שיושבים בכנסת הכופרים - כל אלה יכולים כנראה לחכות, שכן ליואליש קרויס, איש הפלג הקנאי "העדה החרדית", יש משימה בוערת שמרתקת אותו למחסן שלו לילות וימים: העלאת ארכיון הפשקווילים הפרטי שלו, הכולל 20 אלף כרזות, לאוסף הדיגיטלי של הספרייה הלאומית של מדינת ישראל.

שיתוף הפעולה בין הפעיל האנטי-ציוני הקיצוני ובין המוסד הלאומי-אקדמי אינו מובן מאליו, וכך גם העובדה שהפשקוויל, כלי התקשורת שמעצב זה למעלה ממאה שנה רחובות שלמים בירושלים, מוצא את מקומו באוסף הספרייה הלאומית, בהשקעה של 100 אלף שקל. התעמקות בסיפור הזה תגלה עוד כמה פרקים בלתי סבירים, כמו העובדה שמי ששימש כמתווך בין קרויס לספרייה הוא מי שנחשב כאויבה המר של "העדה" - מנכ"ל רשות העתיקות, שוקה דורפמן.

מהרבה בחינות, המפגש בין הספרייה הלאומית לרחוב החרדי הוא מפגש בין הפכים, אבל ביקור באולמות הספרייה שבגבעת רם מלמד על כוח המשיכה העצום של המוסד הזה עבור בחורים ואברכים רבים, חלקם פרצופים קבועים באולמות. עבור יואליש קרויס, מכל מקום, הסיפור מורכב הרבה יותר. קרויס, קנאי מושבע ודמות חרדית מפורסמת, ממאן להפר חרם-נשכח שהטילו רבני היישוב הישן בסוף המאה ה-19 על "בית אוסף ספרים ירושלמי אשר למונטיפיורי", מוסד שהיה אחד מגלגוליה הראשונים של הספרייה הלאומית, וחטאו היה שהחזיק על מדפיו ספרי מינות וכפירה.

עובד סורק פשקווילים בספריה הלאומית בירושלים, השבוע. קרויס: ''הייתי רץ לתלוש מודעות ושם אותן באמבטיה כדי להפרידן אלה מאלה''. תצלום: אוליבייה פיטוסי

קרויס אמר ל"הארץ" כי בימים אלה הוא מברר עם רבניו אם החרם העתיק עדיין בתוקף, ועד אז הוא בוחר בעמדת ביניים (אקט מפתיע בפני עצמו כשמדובר בקרויס): מצד אחד הוא מוסר את האוסף היקר שלו לסריקה וצילום לטובת הספרייה, עבודה ששכרה בצדה, ומצד שני - כף רגלו לא דורכת במקום. בגלל סירובו, עידו עברי, מנהל פרויקטי תוכן דיגיטלי בספרייה הגיע לביתו של קרויס במאה שערים וצייד אותו בסורק ומחשב, שבאמצעותם הוא שולח את הפשקווילים הסרוקים לאוסף הדיגיטלי. קרויס הסכים למסור לידי עברי, בהשאלה, את הפשקווילים הגדולים שלו, שאותם מסובך יותר לסרוק ולצלם. הכרזות הנדירות מוחזקות, באופן זמני, בספרייה שאותה בעליהן מתעקש להחרים. "זה שיתוף פעולה מהמוזרים והמיוחדים שהיו לנו, כל פעם שיש לו בעיה עם הסורק אני נוסע אליו למאה שערים", סיפר עברי.

ידיו של קרויס מלאות עבודה. הוא סורק פשקווילים, ממיין אותם לפי תקופות ונושאים, כותב רקע עובדתי על כל כרזה. "אצלי זאת מחלה", אומר מי שהחל לאסוף את כרזות הרחוב מאז הפילוג בין הליטאים לחסידים בסוף שנות ה-80, אירוע פוליטי שמצא לו ביטוי מסחרר על קירות ירושלים. "כל שעתיים היתה יוצאת מודעה חדשה, והייתי רץ לתלוש מודעות מהקירות, שם אותן באמבטיה כדי להפריד אותן אלה מאלה, ומייבש", סיפר. במרוצת השנים מצא דרכים אחרות, כמו תשלום קבוע למדביקי מודעות כדי שישמרו לו עותקים, וקניית פשקווילים נדירים מאספנים פרטיים, כולל אוסף שרכש לדבריו ב-25 אלף דולר.

במה שקשור בספרייה הלאומית, הדיגיטציה של הפשקווילים היא פריצת דרך באופן שבו היא תופסת את מקומה. עד לאחרונה סירבו בספרייה להשתמש או להציג חומרים שאינם מוחזקים על ידם. בעקבות השינויים שעובר המוסד (שהפך גם ממחלקה באוניברסיטה העברית לחברה ציבורית עצמאית לקראת הקמת המבנה החדש של הספרייה בסמוך לכנסת), הוא גם הופך לאתר גג לאיסוף ושימור דיגיטלי של חומרי דפוס שיקיפו את שלושת תחומי העניין העיקריים של הספרייה - מדינת ישראל, המזרח התיכון ויהדות. הפשקווילים הם חלק מאוספי האפמרה - חומרי דפוס חד-פעמיים ומתכלים. כך במרתפי הספרייה שמורים ארגזים המכילים תפריטים של מסעדות, הזמנות לחתונות, כרזות וכרטיסי ביקור. כל אחד מהם מספר סיפור אחר על החברה בה הם נוצרו.

במובן הזה הפשקוויל מהווה מראה מעוותת מאוד לחברה החרדית ואפילו לחוגי "העדה החרדית" הקנאיים, שהם בית היוצר לרוב הפשקווילים. הפשקוויל ידוע בסגנונו הבוטה, במלים הזועמות ובהעדר אנדרסטייטמנט. "לדראון עולם - הנחש ההיטלראי צורר היהודים אמר להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים לבלתי השאיר שריד", זועק חלקו הראשון של פשקוויל משנות ה-80, ומיד ממשיך: "טדי קולק וחבריו אומרים לעקור ולהרוס את קודשת השבת בירושלים ולהחטיא את עם ישראל שהוא קשה מן ההורגו". על החתום "היהדות החרדית בארץ ישראל".

"זה נכון שכל פשקוויל מציג תמונה קיצונית על כל סוגיה אבל אנחנו מאמינים שכשאתה מחזיק אלפי פשקווילים, ואתה מביא בחשבון שאתה מסתכל על תמונה קיצונית, אתה עדיין יכול לקבל תמונה גדולה וללמוד הרבה ממנה", אומר חזי עמיאור, הנושא בתואר מעורר הכבוד "אוצר ישראל", של הספרייה הלאומית.

על קירות מאה שערים וגאולה כל מכשיר טלוויזיה הוא צרעת ממארת, כל סרט הוא מגיפה וכל שוטר, איש רשות העתיקות או ראש עיר הוא נאצי. העולם הפשקווילי הוא שחור לבן, שטן וקדוש והיטלר מול גדולי ישראל תועבות מול טהרות. אין ניואנסים ואין פשרות. אבל הומור יש ובשפע, כך למשל, המאבק בטלוויזיה נעשה בין היתר על ידי פשקוויל "השבת אבידה": "נמצאה טעלעוויושיע באשפה...כנראה זרק אותה בעל תשובה ועתה מי שרוצה ללכת לשאול תחתיות יכול לקבל אותה, על אחריותו הבלעדית".

למרות המגבלות שלהם, מהווים הפשקווילים תיעוד מרתק למאבקי קבוצת פעילים על מה שנתפס על ידם כסכנה לפריצת הגדר. כל המאבקים החרדים בעשרות השנים האחרונות זוכים לתיעוד באוסף. כך למשל המאבק נגד כל המצאה טכנולוגית הנוגעת לבידור - מקרבות נגד בתי הקולנוע ("סרט הידוע לשמצה אשר תוכנו כפירה ואפריקוסות של כוחי ועוצם ידי ומראות תועבה ושיקוץ. נקוב בשם ?מבצע אנטבה'. הכזונה יעשה את אחותינו?!"); בטלוויזיה ("אבי אבות הטומאה המכלה הנפש והגוף, המטמא המוח והלב"); דרך המאבק בווידאו ("משחית הבא אל ביתנו"); במחשבים ובאינטרנט ("רעל ממית המאיים להמית ח"ו למוטט את כל קדושת הבית היהודי") , בנגני המוזיקה ("אש אוחזת בארבע פינות הבית") ועוד. " כל דור מתאפיין ברע שלו, במזיק המיוחד לו, בכלי המשחית עימו מנסה האוייב לנהל מלחמתו", מסכם זאת פשקוויל אחר.

לדברי קרויס, הוא נתקל כעת בפשקווילים שלא ידע שקיימים ברשותו, כמו מודעה משנות ה-70 של רבנים נגד פריצות, שבה מוזכרת במיוחד חצאית המיני. היום, התייחסות מפורשת לפריט לבוש כמו "חצאית מיני" תיחשב אקט שהוא עצמו חוסר צניעות. "סגנון הכתיבה אז והיום זה שני עולמות, זה משהו אחר. היום אף רב לא יחתום על מודעה שמוזכר בה דבר מפורש כמו ?חצאית מיני' או שם של סרט".

כמובן שגם המאבקים הציבוריים של החרדים נגד מודעות הזימה, הבריכה המעורבת, חילולי השבת, הקולנוע, מצעד הגאווה ועוד, מקבלים ביטוי באוסף. בשלב זה הועלו לאתר הספרייה (http://www.jnul.huji.ac.il/heb/index.html) כ-5,000 פשקווילים. כ-15% אחוז מתוכם ייחסמו לצפייה מחוץ לספרייה מחשש להוצאת דיבה כלפי השמות המוזכרים בהם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו