בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חיים בשוליים | עוד רגע ואין בית

א' גידלה לבדה שני ילדים ופירנסה את המשפחה בכבוד. אך לאחר שהילדים גדלו התגלה סרטן בגופה, והכל התמוטט. היא פוטרה מעבודתה ועומדת להיות מסולקת מדירתה

תגובות

"הגעתי לרגע בחיים שבו אני רואה את הקצה", היא אומרת לי ופורצת בבכי. בכל פעם שהיא מנסה להתמודד עם האיום העומד בפתח היא נשברת. יש בקרים שאינה מסוגלת לצאת מהמיטה. מצבה הנפשי מידרדר, וסוחף אתו גם את הגוף המצולק ממילא.

במציאות שבה חיה א' כל שנותר לה הוא לשבת במה שעד עתה היה הביטחון היחיד בחייה, דירה שכורה קטנה בחולון, ולספור את הימים והדקות עד שתיאלץ להתפנות משם. זה יקרה בסוף החודש. אחרי המועד הזה לא תוכל עוד לשלם את שכר הדירה.

אשה חרוצה שכל חייה עבדה, בת 56, לבד, עם סרטן בבלוטת התריס ובלי שום אופק. המבוי הסתום שאליו נקלעה א' יכול להיות נחלתו של כל אדם ממוצע מהיישוב. זה קורה לרבים כל כך כאשר הם נזקקים לרשת ההגנה של המדינה. בדיוק ברגע הזה מגלה לרוב בני האדם שברשת יש בעיקר חורים, ואין כמו סיפורה של א' כדי להבין את המציאות הזאת.

את שני ילדיה, היום בני 32 ו-28, גידלה א' לבד אחרי שהתגרשה. שנים ארוכות עבדה קשה כדי לדאוג לפרנסתם. היא שימשה כמזכירה רפואית בחדר המיון של בית חולים, לקחה על עצמה לא מעט משמרות והצליחה להגיע למשכורת של כ-6,500 שקל בחודש.

הכל היה פחות או יותר בסדר עד שלפני חמש שנים נתגלה בגופה סרטן. 40 יום היתה מאושפזת, וגם בשלושת החודשים שלאחר מכן לא היתה מסוגלת לעבוד. עד היום עליה לעבור טיפולים רבים ובדיקות.

כשא' שבה סוף סוף לעבודתה היא החלה לבדוק את זכויותיה, והתברר לה שאין לה כאלה. במשך כל שנות עבודתה הועסקה כפרילנסרית, כך שאין לה ותק, אין לה פנסיה, ואין זכויות. בבית החולים החליטו ללכת לקראתה וקלטו אותה כעובדת מן המניין, אולם משום שהמערכת החיסונית שלה כבר אינה תקינה, לא יכולה היתה לעבוד יותר בחדר המיון. מספר המקומות שבהם היא כן היתה מסוגלת לעבוד הלך והצטמצם, עד שבהנהלת בית החולים החליטו שאינם יכולים עוד להעסיקה.

א' פוטרה במארס 2010. ביוני אושפזה שוב. עתה התגלה בגופה גם קריש דם, הרגל ניזוקה, והיא מתקשה להשתמש בגפיה. באוקטובר האחרון פנתה א' אל הביטוח הלאומי בבקשה להכיר בנכותה ובאובדן כושר עבודה, אולם שם קבעו לה רק 75% נכות וסירבו להכיר בעובדה שהיא אינה יכולה לעבוד. משמעות הדבר היא שא' אינה זכאית לקבל קצבת נכות.

היא חיה היום מהמינימום שנקבע בישראל להבטחת קיומו של אדם - 1,940 שקלים בחודש הבטחת הכנסה מהביטוח הלאומי, כאשר רק שכר הדירה שלה עומד על 2,300 שקלים. במחצית השנה האחרונה בנה סייע לה בתשלום שכר הדירה, אלא שגם הוא לטענתו אינו יכול לעמוד בזה יותר, ואילו א' עצמה לא יודעת את נפשה מרוב בושה ועלבון. תמיד היא היתה זו שעזרה לילדיה, לא נכנעת לשום מהמורה, והנה עכשיו היא תלויה בחסדים של אחרים. בעל הדירה שלה הוא אדם טוב לב, אולם שכר הדירה משמש לו לפרנסתו ובסוף החודש, כאמור, א' תיאלץ להתפנות.

האמת היא שגם המעט הזה, הדירה הקטנה בחולון, אינו מתאים לה. היא מצויה בקומה השנייה של בניין ללא מעלית, וכל יציאה מהבית במצבה אינה פשוטה. אלא שעזיבת הדירה אינה מבטיחה דירה במקום אחר. אין היום בנמצא שום משענת לאשה בודדה בגילה. לא דיור ציבורי, לא סיוע בשכר דירה, היא לא עומדת בקריטריונים.

ביום ראשון הקרוב תדון ועדה רפואית נוספת בביטוח הלאומי במצבה ובבקשתה של א' להכרה בנכותה. אם יקרה הנס ויחליטו שם להפוך את ההחלטה ולהכיר בה, לא יהיה בקצבה כדי לאפשר לה חיים בכבוד, אבל זאת תהיה התחלה. כל היתר תלוי בנו, במי שעכשיו חזקים מספיק כדי לעזור לאחרים, במי שיודעים היטב שזה יכול לקרות לכולנו.

מעקב אחרי ניצולי השואה | אינגה זכאית לרנטה, אבל במקום כסף היא מקבלת טפסים

אינגה מבקשת שלא נציין את שם משפחתה. משום מה זו דווקא היא שמתביישת, ולא מי שאמורים להתבייש באמת. היא בת 76, ילידת ברלין, שם גם עברה את השואה. ילדה קטנה שאינה זוכרת את אביה, שנשלחה למנזר כדי להציל את חייה.

היא זוכרת איך שרפו את הבית, היא זוכרת פרידה חפוזה, ואחר כך בעיקר שנתיים של התעללות מצד הנזירות. לקראת סוף המלחמה הצליחה לברוח. היא מספרת שהסתתרה עם זרים במחילות הרכבת התחתית, שומעת את הדי הפצצות וניזונה משק סוכר. ב-1948 עלתה לישראל במסגרת עליית הנוער.

בראשית שנות ה-60, בעצתו של עורך דין, פנתה אינגה לאוצר הישראלי בבקשה לקבל רנטה. שם הסבירו לה, לדבריה, שהיתה צריכה לתבוע את גרמניה ישירות אולם כנראה איחרה את הרכבת. עורך הדין שטיפל בתיקה נפטר והיא המשיכה לבדה, אבל לאורך כל הדרך קיבלה תשובות שליליות.

בשנים האחרונות ניסתה את כוחה גם מול ועידת התביעות, אולם אחרי שנה שבה דנו בבקשתה קיבלה תשובה שלילית עם אפשרות לערער. לפחות שלוש פעמים בשנים האחרונות מילאה טפסים, ערימות של טפסים, היא אפילו לא זוכרת בעבור איזה גוף. השבוע, אחרי שפנינו אנחנו למשרד האוצר, קיבלה עוד ערימה למלא.

על פי הסכם השילומים אינגה זכאית לקבל את הרנטה מהאוצר הישראלי, ולא מוועידת התביעות. אם לא עמדה בקריטריונים בעבר, הרי שעכשיו לאור השינויים שנעשו אין ספק שהיא עומדת, אבל המערכת בשלה. לו רק היה שיתוף פעולה בין כל הגורמים המטפלים בניצולים הכל היה נראה אחרת.

תזכורת: 5 שבועות חלפו מאז ההבטחה של האלוף במילואים אלעזר שטרן, יו"ר הקרן לרווחת נפגעי השואה, לאחד את רשימות ניצולי השואה כדי להיטיב את הטיפול בהם, ושום דבר לא קרה.



א'. איך מחזירים לה את כבודה?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו