בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אלבום התמונות האישי ככלי לריפוי הנפש

ביום ראשון יתקיים לראשונה בישראל כנס פוטותרפיה - טיפול באמצעות צילום

תגובות

כשהיתה נערה ברחובות של שנות ה-70, ענת חתוכה (לימים ד"ר ענת בוצר) הלכה לצלם השכונתי כדי להצטלם לתעודת הזהות הראשונה שלה. היא מעולם לא חשבה שהיא יפה, אבל הצלם העיר לה שהיא דומה לשחקנית סופיה לורן. באותו יום השיגה תמונה של סופיה לורן, והיתה מתבוננת בה ארוכות: "אם הצלם אמר שאני דומה לה, אז אולי בכל זאת יש בי משהו", חשבה. "אז המוח שלי כל הזמן רץ: סופיה לורן - ענת חתוכה", נזכרה בוצר השבוע, "והצלחתי להתחיל לאהוב בי כמה חלקים".

הרבה שנים התביישה בוצר בסיפור הקטן הזה על מראת סופיה לורן שהציבה בפני עצמה. אבל עכשיו היא רואה בו אפיזודה פוטותרפית - רגע של ריפוי, או טיפול, באמצעות צילום. "רובנו משתגעים מהנרציסיזם של חבר'ה בגיל ההתבגרות", אומרת בוצר, בהקשר להתעסקות במראה החיצוני מול המראה או מול תמונות מתויגות בפייסבוק. "אבל כשאתה עומד מול דמותך, אתה גם יכול ליצור דיאלוג איתה. ברמה הפחות עמוקה של הדיאלוג, אני אעשה לעצמי תספורת כמו של אלביס - או ג'סטין ביבר. ברמה העמוקה יותר אגיד: איזה יופי, כמה שהעיניים שלי פתוחות, אולי כדאי שאביט פתוח על העולם".

כיום, כמעט ארבעים שנה אחרי האפיזודה הפוטותרפית ההיא, עומדת בוצר בראש תוכנית חדשה ללימודי פוטותרפיה כחלק מתוכנית ההשתלמויות בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, ומתכוננת לכנס הפוטותרפיה הראשון בישראל שייערך ביום ראשון הקרוב. התוכנית באוניברסיטת תל אביב היא השלישית שנפתחת בישראל, נוספת על לימודי פוטותרפיה בסמינר הקיבוצים ובמוסררה בירושלים, שם הוקמה התוכנית היסודית הראשונה ב-2003 על ידי ד"ר בריג'יט אנור, מטפלת באמנויות, ושותפתה דפנה פסקנזר.

בוצר, שכתבה את עבודת הדוקטורט שלה בבר אילן על פסיכותרפיה וצילום, מדגישה את ההבדל בין הרגע האישי שלה בשנות ה-70 לפוטותרפיה, שהיא טיפול במסגרת פסיכותרפית אישית, משפחתית או קבוצתית בליווי מטפל, ובה הצילום והתמונה הם כלים טיפוליים מרכזיים - השלמה למילוליות של הטיפול בדיבור. "שימוש בתמונה המצולמת בתוך הטיפול משמעו ההתבוננות בתצלומים", היא כותבת בדברי המבוא לתוכנית. "התבוננות שמאפשרת למטופל להעלות חלקים מסיפור חייו, מתחושותיו המודעות והלא מודעות. תמונה מצולמת היא גירוי ויזואלי שבאמצעותה מטופל יכול לספר סיפורים המובילים לתובנה".

המטופל מביא אל הקליניקה גם תמונות שצילם בעצמו - בתוך חדר הטיפול או מחוץ לו - של משפחתו, של סביבתו, של עצמו. בתהליך התבוננות משותף, המטפל והמטופל יפרשו ויפענחו את הצילום ואת משמעותו עבור המטופל: מה מקומו ביחס לבני המשפחה בצילום ילדות, מי העומד מאחורי העדשה, איזה קשר נוצר בין המצלם למצולם, מה מספרת זווית הצילום, מי אינו מופיע בתמונה ועוד.

לפעמים, המטפל מציע למטופל לערוך מניפולציה בתמונה: לחתוך מתוכה אנשים, להוסיף אחרים. בוצר מספרת על מטופל שהציעה לו להגדיל תמונה שבה מצולמים הוא ואביו שמת בילדותו, ולתלות אותה בביתו. "האב מסתכל עליו מלמעלה ויש קו מדהים של אור ביניהם", סיפרה בוצר, "הוא הכניס את התמונה לביתו והיא הנכיחה מחדש את אביו, והשרתה עליו ביטחון".

בוצר היא אשה רוחנית, לפעמים מיסטית, שרואה בעצמה מדיום על מובניו הרבים של המושג הזה: היא רואה בעצמה מעין קופסה שחורה, שמפתחת את הנגטיב צרוב האור של סרט הצילום; אבל אם העין השלישית שלה מתבוננת פנימה, שתי עיניה הפיזיות נתונות בכתבי לקאן, פרויד, יונג, רולאן בארת ותיאורטיקנים אחרים.

ד"ר בריג'יט אנור, מייסדת התוכנית במוסררה, רואה בבוצר פורצת דרך בתחום הפוטותרפיה, ומלווה אותה בהקמת התוכנית החדשה; אבל היא כשלעצמה מתבוננת בתחום דרך משקפיים שונים למדי. "זה תחום בבנייה", מסבירה אנור, "שעוסקים בו אנשים מתחומים שונים - פסיכיאטרים, פסיכואנליטיקאים, צלמים, מחנכים, וכל אחד מביא משהו לתוכו. בכנס הבינלאומי לפוטותרפיה שהתקיים השנה בפינלנד היו 250 אנשים - שכל אחד בנה שפה עם כלים שונים. אם הוא היה מטפל משפחתי - הגישה שלו היתה מערכתית, של יחסים במשפחה, והוא כתב מאמר על טיפול משפחתי וצילום. אם הוא היה פרוידיאני - הוא ראה בצילום כלי להשלכה ולהעברה. כל אחד צובע את הפוטותרפיה בגוונים שלו - ואני אומרת את זה בסיפוק".

כאשר הקימה אנור את התוכנית ב-2003, פנו אליה אנשים רבים שאמרו שהם כבר עוסקים שנים בפוטותרפיה, רק מבלי לקרוא לזה בשם. אחת מאלה היתה הפסיכותרפיסטית ד"ר אורנה גלס, כיום ראש התוכנית שהקימה אנור במוסררה. בשנים האחרונות, סטודנטים ומטפלים בפוטותרפיה החלו להשתלב גם בבתי חולים פסיכיאטריים, בתי אבות ומוסדות טיפוליים אחרים. "הסטטוס של טיפול באמנות באופן כללי הוא לא כל כך טוב", אומרת ד"ר אנור, "אבל בתוך המכלול של טיפול באמנות, הצילום התקבל בהתלהבות גדולה".

לתחום אין אב או אם מייסדים מובהקים. אפילו ג'ודי ווייזר, שמגדירה עצמה כאחת מחלוצות הפוטותרפיה כשיטת טיפול סדורה ומנהלת אתר פעיל בתחום, נחשבת בעיני רבים כמלקטת, לא כתיאורטיקנית מרכזית. "יש לי רשימה ביבליוגרפית של 200 ספרים שנוגעים בצילום בדרך זו או אחרת", אומרת אנור. "אין אף פוטותרפיסט שלא היה מצטט את רולאן בארת ואת ספרו "מחשבות על הצילום" - אבל הוא בחיים לא היה מגדיר עצמו ככזה, כי הוא בא מתחום הפילוסופיה. לאט לאט בנינו את הפאזל שלנו. לאט לאט נוצרה שפה חדשה".

בכנס הפוטותרפיה שייערך ביום ראשון, יתווספו עוד כיוונים והתפתחויות בתחום. גידי זנד, מנהל פרויקטים במט"ח, ביולוג, מדריך טבע ותלמיד בודהיזם, אינו פוטותרפיסט - אך יציג בכנס שימוש בדימויים כתהליך בבודהיזם הטיבטי. "שם הדימויים האלו הם אחד הכלים המדיטטיביים שמובילים להתפתחות רוחנית", הסביר זנד. "נראה לי מאוד מעניין לנסות להציב קווים מקבילים בין התבוננות בדימויים האלה לתהליך הפוטותרפיה. הדימויים הבודהיסטים נולדו בתוך תרבות שאינה תרבות של כתב, שבה הציורים הם שפה, ויש בהם גם רובד סמיוטי של סמלים וגם של תהליך פנימי, הפנמת מסרים ויצירה של ידע אישי. החיבור בין החלק הזה במסורת הבודהיסטית לפוטותרפיה נותן לה רב-ממדיות מרתקת".



ד''ר בריג'יט אנור. זהו תחום בבנייה עם אנשים מתחומים שונים, שכל אחד מביא משהו משלו


תצלום: דניאל בר און
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו