בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הארץ של הסופרים | נאוה סמל מבקרת בספרייה בגן לוינסקי שהפכה למגדלור בים החשדנות

בתמיכת עיריית ת"א ומרכז הסיוע העירוני מסיל"ה הפכה הספרייה בלב הגן המטופח למרכז חינוך ולכתובת הראשונה לבני הקהילות הזרות

תגובות

זה סיפור אופטימי, ראו הוזהרתם.

"היה היתה פעם ילדה ששמה שאנון. אמא שלה היתה פיליפינית ואבא שלה טורקי". שאנון בת התשע כותבת בקול ספר על עצמה. אנחנו יושבות בספרייה הרב-לשונית לקהילות הזרות בגן לוינסקי שבשכונת נווה שאנן בתל אביב, מתכרבלות בספרים שהגיעו כולם מתרומות. "ספרים יד שנייה הם ספרי פרא, חסרי בית. נאספו כלהקות ענקיות עם נוצות שונות", אמרה פעם וירג'יניה וולף.

הארץ של הסופרים | 53 סופרים ומשוררים ממלאים את מקומם של כתבי "הארץ"

רוצים להגיב לסופרים? כנסו לעמוד הפייסבוק שלנו

הספרייה נפתחה לפני כשנתיים וחוללה מהפכה בגן שהיה פעם נחלתם של מכורים לסמים ושם נרדף לתגרות והיתקלויות פליליות. אין לה דלת ואין קירות. שתי כונניות ענק ניצבות בצמוד למקלט הציבורי, כזוג ידיים פתוחות. האחת עמוסה בספרי מבוגרים והאחרת מיועדת לילדים. ברחבה שבתווך, פרושות מחצלות, ומעל מסוככת חופת בד. "את תמיד כותבת סיפורים על מה שקורה לך, שאנון?"

"אני רוצה לכתוב רק אמת".

"גם אם האמת עצובה לפעמים?"

"כן".

"מה עצוב בחיים שלך, שאנון?"

"כשפוגעים בי".

גלגל הצלה לילדים

"אנחנו גלגל ההצלה של הילדים האלה", אומר ליאור ווטרמן, מנהל הספרייה מאז הקמתה. "זה הפתרון בשבילם לשעות הפנאי. עבור מי שבאים מבתים צפופים ומחיי מצוקה, נוצר עוגן יציב של נינוחות ותרבות".

בתמיכת עיריית ת"א ומרכז הסיוע העירוני מסיל"ה הפכה הספרייה בלב הגן המטופח למרכז חינוך ולכתובת הראשונה לבני הקהילות הזרות. אפילו תחנת המשטרה שהוקמה בסמוך היא גורם ידידותי, כשהשוטרים למדו להיות קשובים למצוקות ולצרכים של מי שהם פוגשים בגן.

ווטרמן הוא אמן שמלמד בבצלאל ובמדרשה ברמת השרון. בחיפושיו אחרי סטודיו נחשף לפעילות התוססת באזור: מקהלות בכנסיות, להקות, נגנים, "אבל הכל חבוי ומתקיים רק בתוך הקהילות עצמן, מבלי שמישהו חשב שהדברים יעניינו אדם מבחוץ". מרכז של עשייה תרבותית שישקף את המגוון העצום שמביאות הקהילות הזרות ובו יוכלו חבריה לבטא את עצמם - זהו החזון של ליאור והאמנים שהצטרפו אליו, שהשיק ליוזמת עמותת "ארטים" - מייסדי הספרייה; "ביחד אנחנו יוצרים מעשה אמנות חי. הספרייה היא מין פסל סביבתי".

כבר התקיימו כאן אירוע לרגל משאל העם בסודאן וטקס זיכרון לטבח בדרפור. "נוצרה במה ציבורית שבני הקהילה יכולים להתכנס בה באופן גלוי והצהרתי". מאז הקמתה, הפכה הספרייה לאבן שואבת למתנדבים ויוצרים שתורמים חוגים וסדנאות; מוזיקה, דרמה יוצרת, מחול, קורסי אנגלית ועברית, שעת סיפור, ומה לא.

הרוח החיה הוא רמי גודוביץ', רכז קשרי נוער וקהילה, ד"ר לפילוסופיה ובעל ותק בחינוך ובהוראה. מאז שב מלימודיו בניו יורק, הוא ובת זוגו סרנה פעילים ומעורבים. "אנחנו מכירים אישית את הילדים ואת המשפחות. אני מרשה לעצמי להיות דמות סמכותית והיא תופסת את המקום הרך והרגשי". ועם זאת, כשאחת הילדות ממררת בבכי, רמי כורע לצדה ומבטיח ברוב רגש: "אל תהיי עצובה - את יודעת שאנחנו תמיד איתך".

איך אתה מגשר על הפער בין העולם התיאורטי-אקדמי שלך ובין העולם הארצי, שטוף הבעיות שבו אתה נתקל?

"עמדה פילוסופית משפיעה על ההתנהלות שלך בחיים. היא מזינה את האופן שבו אתה מתנהל מול בני אדם ולא מנותקת מהמציאות".

"רמי" הפכה כאן להיות קריאה לעזרה, קריאת שמחה, קריאת כעס - קריאת הכל. "זאת המחמאה הכי גדולה שלי", הוא מסמיק כמו ילד.

באחרונה מגיעות לגן גם משפחות ישראליות ותיקות, נוצרים קשרים ואנשים מתוודעים זה לזה. הספרייה הפכה למגדלור בים של חשדנות הדדית ודעות קדומות. לעתים מגיעים מבקרים שמסיירים עם מדריך "בגן חיות של אומללים", "בסוף הם נכבשים בקסם, מתיישבים על המחצלת ומקריאים לילדים".

ליאור ווטרמן: "העובדה שיש ייצוג ציבורי של ספרות בשפות שונות, כשהכל עומד לראווה במקום פתוח, נותנת לאדם הקשר רחב על קיומו, ותעודת זהות פומבית של מיהו ומאין הגיע".

בישראל של 2040

"תרופה לנשמה" - נרשם בכניסה לספרייה העתיקה בתביי. מה היה אומר אלחנן לייב לוינסקי שעל שמו קרוי הגן? ב-1862 פרסם את הרומן העתידני הראשון בעברית "מסע לארץגישראל בשנת ת"ת באלף השישי" ובו מתוארת ישראל של שנת 2040 שבה הוקמה חברה סוציאליסטית, מוסרית ורודפת שלום.

י', חייל בשירות סדיר, נראה כאילו יצא מספרו של לוינסקי. הסופ"שים שבהם הוא חוזר הביתה, מוקדשים כולם להתנדבות והוא שגייס אותי לשעת סיפור לילדים.

למה אתה מוכן לוותר על החופש שלך?

"אני לא מוותר - אני מקבל".

בסביבתו הקרובה הגיבו בהרמת גבות, אבל י' בשלו. "בפעם הראשונה יצרתי קשר אישי עם בני אדם שלמעשה הם חסרי זכויות אזרחיות. אלה שמוצגים כנתונים סטטיסטיים, ולפעמים כאיום על המדינה ומצטיירים כאיזה נחיל אנונימי, הפכו בשבילי לאנשים פרטיים, בעלי שמות וסיפורי חיים".

בהיותו עצמו אמן צעיר, י' זוכה לנקודת התבוננות חדשה על ספרות ואמנות והבנה על המציאות המורכבת אותה חווים ילדים. "ההתנדבות הפכה אותי ליותר מודע לבני אדם ולהרבה יותר אכפתי".

האם אלה הפנים היפות של הישראלים?

לרמי גודוביץ' אין ספק שיש אצלנו פנים יפות, גם אם לא תמיד בגלוי: "באמריקה מהססים לצאת מהגבולות של עצמם למען האחר ומחשבים הכל לפי תועלת וסיכונים. יש שם פחד מאינטראקציה עם זרים. בישראל, שקלטה מאז הקמתה אחוז עצום של מהגרים, נוצרה פתיחות, וזה למרות שגילויי הגזענות בלתי מרוסנים, אך בפועל, אני לא חושב שהחברה הישראלית יותר גזענית מחברות אחרות".

שאנון מקריאה לאיסרפיל בן השש ספר על החתול המרדן אובפבס. אצבעה הקטנה עוקבת אחרי המורה בבית ספר לחתולים שמלמדת לרדוף אחרי עכברים. אובפבס לא מבין מדוע, מפני שבעיניו, עכברון הוא דווקא חבר.

כשהילדה קוראת, אני מריצה בראש טקסט מקביל על רודפים ונרדפים. טד הגיע לפני חודש מאריתריאה, עבר לתומו בגן וגילה את הספרייה. פניו מוצפים נהרה כשהוא מקבל כרטיס מנוי. ביקשתי לראות את הספר שבחר. "קצה הקשת בענן", זיכרונות על ילדות ומלחמה באפריקה. טד מלטף את העטיפה שנושאת את נוף מולדתו ומפטיר: "אולי אראה שם את עצמי".

סיפור אופטימי, כבר אמרתי?

אילו לוינסקי היה יושב אתנו על המחצלת, מצטט את עצמו: "אופטימיסט הנני בחיים... כי הלא אפשר שיהיה עוד גרוע ומר ומגונה מזה..." אולי היה מקדיש עוד פרק ברומן העתידני שלו למוניקה בת האחת-עשרה, אלופת הקוראות ותלמידה מצטיינת בבית הספר ביאליק רוגוזין, מי שהיה שותפו של לוינסקי בהוצאת הספרים העברית הראשונה. מוניקה אוהבת ספרים עבי כרס, "כאלה שאפשר לקרוא אותם המון זמן", את התנ"ך ("דוד המלך הקטן שהציל את עם ישראל מגוליית הענק") ואפילו ערכים באנציקלופדיה. פעם גילה אותה רמי עומדת שעה ארוכה מול אחד העצים. "אני מסתכלת על הנמלים", הסבירה.

למה נמלים מעניינות אותך, מוניקה?

"אני רוצה לראות איך הן בונות בית".

כמוה, הסופר ג'ון סטיינבק איבד את תחושת הבית בשל נדודיו. "הבית הוא עכשיו המקום בו נמצאים ספרים", כתב. יום אחד מוניקה תקרא גם אותו.

3,500 כותרים במנדרינית, אמהרית, ערבית והינדית

בספטמבר 2009 נחנכה ספריית גן לוינסקי למהגרי עבודה ופליטים, פרויקט אורבני-קהילתי-אמנותי ביוזמת עמותת "ארטים ARTEAM" - צוות אמנות בין-תחומי שבין חבריו נמנים הדס עפרת, רומי אחיטוב, מרית בן ישראל, טלי תמיר, נמרוד רם והאדריכל יואב מאירי שתכנן ועיצב את הספרייה.

היא פועלת בסופי השבוע: שישי, שבת וראשון אחרי הצהריים ומכילה כ-3,500 כותרים בשלל שפות: ממנדרינית, תאית, הינדית, נפאלית, ערבית, טגאלו - שפת הפיליפינים, אמהרית, ועד אנגלית ועברית.

השפות מעורבבות, מתוך השקפה שאין לבדל בין בני אדם, ושיטת המיון ייחודית - על פי הרגשות שהם מעוררים בקורא: "מצחיק, משעמם, מוזר, מדכא, מרתק, מעורר השראה, עצוב". עם החזרתו, יזכה הספר למיקום על פי תגובת הקורא האחרון. בכונניות השקופות יש תאורה ובלילה הספרים זורחים לתוך הגן. ספרייה מוארת, תרתי משמע.

בחודשי הקיץ יולי-אוגוסט עתידה הספרייה להיפתח מדי יום אחרי הצהריים, ודרושים עוד מתנדבים להפעלתה.



הסופרת נאוה סמל עם ילדי הפליטים בספרייה שבדרום תל אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו