בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הארץ של הסופרים | ג'ונתן פרנזן מדבר על הפייסבוק והניסיון הנואש להתחבב

הסיכוי לחוש כאב באופן כללי, כאב של אובדן, פרידה או מוות, הוא מה שמפתה בלהימנע מאהבה ולהישאר בביטחון שמעניק העולם של לחבב

תגובות

לפני כמה שבועות החלפתי את הבלאקברי "פרל" בן השלוש שלי בבלאקברי "בולד", החזק יותר. מיותר לומר, נדהמתי לראות עד כמה התקדמה הטכנולוגיה בשלוש שנים. גם כשלא היה לי אל מי להתקשר, לסמס או לשלוח מייל, רציתי להחזיק את ה"בולד" החדש שלי, ליהנות מהבהירות המופלאה של המסך, ממגע המשי של לוח העקיבה, ממהירות התגובה, מהאלגנטיות הקסומה של הגרפיקה.

בקיצור, התאהבתי במכשיר החדש שלי. מובן שהייתי מאוהב בצורה דומה גם במכשיר הישן, אבל עם השנים נעלם הזוהר ממערכת היחסים שלנו. התעוררו בעיות אמון, אחריות ותאימות עם הפרל שלי, ולקראת הסוף, גם ספקות מסוימים באשר לשפיותו, עד שבסופו של דבר נאלצתי להודות בפני עצמי שנגמלתי ממערכת היחסים הזאת.

הארץ של הסופרים | 53 סופרים ומשוררים ממלאים את מקומם של כתבי "הארץ" רוצים להגיב לסופרים? כנסו לעמוד הפייסבוק שלנו

מלבד השלכה מאנישה, שלפיה הבלאקברי הקודם שלי חש עצב בשל דעיכת אהבתי אליו, האם עלי להזכיר שיחסינו היו חד-צדדיים לחלוטין? אני מזכיר זאת, בכל מקרה.

הרשו לי גם להצביע על כך שבכל מקום משתמשים במלה "סקסי" כדי לתאר גאדג'טים מהדגם החדיש ביותר; ושכל הדברים המגניבים שאנחנו יכולים לעשות במכשירים האלו, כמו למשל להפעיל אותם בפקודה קולית או לפשק אצבעות על מסך האייפון ולהגדיל תמונות, היו נראים לאנשים לפני מאה שנה ככישוף, מעשה ידי קוסם; וכיצד, כשאנו רוצים לתאר יחסים ארוטיים מושלמים, אנו אכן מדברים על קסם.

הרשו לי לזרוק לאוויר את הרעיון, שלפיו ככל שהשווקים שלנו מגלים מה הצרכנים רוצים, ומגיבים אליהם, הטכנולוגיה שלנו מפתחת מיומנות מדהימה בייצור מוצרים שעונים על הפנטזיה האידיאלית שלנו בדבר מערכת יחסים ארוטית, שבה האוביקט אינו מבקש דבר ונותן הכל, מיד. הוא מעורר בנו את התחושה שאנחנו רבי עוצמה ואינו עושה לנו סצנות איומות כשהוא מוחלף בחפץ סקסי יותר ונשלח למגירה.

באופן כללי יותר, מטרתה הסופית של הטכנולוגיה, התכלית המהותית שלה, היא להחליף עולם טבעי האדיש לרצונותינו, עולם של הוריקנים, מצוקות ולבבות שבירים - עולם של התנגדות - בעולם שייענה למשאלותינו, עד שיהיה, למעשה, שלוחה של האני.

הרשו לי לרמוז, בסופו של דבר, שאהבת אמת מטרידה את העולם של תרבות הצריכה הטכנולוגית, ולו אין ברירה אלא להטריד את האהבה בתגובה.

קו ההגנה הראשון של העולם הזה הוא למסחר את אויבו. כולכם מסוגלים לספק את הדוגמאות המבחילות ביותר של מסחור האהבה. אני מונה את תעשיית החתונות, את סרטי הפרסומת המציגים ילדים מתוקים והענקת מכוניות מתנה לחג המולד, ובעיקר את המשוואה הנלעגת בין תכשיט משובץ יהלומים לנאמנות נצחית. המסר בכל הדוגמאות הללו הוא שאם אתם אוהבים מישהו, עליכם לקנות דברים.

תופעה הקשורה לכך היא הביטוי "לחבב" (to like), שבסיועו של פייסבוק הפך ממצב נפשי נתון לפעולה שמבצעים בעזרת עכבר המחשב, מרגש להכרזה של בחירה צרכנית. "לחבב", באופן כללי, הוא התחליף של תרבות הצריכה לאהבה. הדבר המדהים בכל מוצרי הצריכה, ויותר מכל בהתקנים אלקטרוניים וביישומים, הוא שהם נוצרו כדי להתחבב עלינו עד מאוד. זו בעצם הגדרת המושג מוצר צריכה, בניגוד למוצר שאינו אלא הוא עצמו, שיוצריו אינם מחויבים לכך שהמוצר יתחבב עליכם (אני מדבר על מנועי סילון, ציוד מעבדה, ספרות ואמנות ברמה גבוהה).

אבל אם נחשוב על כך במונחים אנושיים ונדמיין אדם שהצורך הנואש למצוא חן מגדיר אותו, מה נראה, בעצם? נראה אדם שאין בו יושרה, שאין לו מרכז. במקרים פתולוגיים יותר נראה נרקיסיסט, אדם שאינו יכול לשאת את הכתם על תדמיתו, שביטויו הוא אי מציאת חן בעיני אחרים, ומשום כך הוא מתנתק ממגע אנושי או פונה לדרך הקיצונית של הקרבת יושרו כדי להתחבב על אחרים.

אם תקדישו את קיומכם לניסיון להתחבב, ואם תאמצו לעצמכם תדמית קולית כלשהי הדרושה כדי להגשים את השאיפה הזאת, הדבר מרמז לכך שהתייאשתם מלהיות נאהבים בזכות מי שאתם באמת. ואם אתם מצליחים לתמרן אחרים כדי למצוא חן בעיניהם, יהיה קשה שלא להרגיש, ברמה מסוימת, בוז לאותם אנשים על שנפלו ברשתכם. ייתכן שתיהפכו לדיכאוניים, לאלכוהוליסטים, או אם אתם דונלד טראמפ, תחליטו להיות מועמדים לנשיאות (ואז לפרוש מהמרוץ).

מוצרי צריכה טכנולוגיים לעולם לא יעשו דבר כל כך לא מושך, מפני שהם אינם בני אדם. עם זאת, הם בעלי ברית גדולים של הנרקיסיזם וגם מאפשרים את קיומו. בד בבד עם להיטותם המובנית למצוא חן, קיימת בהם להיטות מובנית להעיד עלינו, לשקף מי אנחנו. חיינו נראים מעניינים בהרבה בשעה שהם עוברים דרך הממשק הסקסי של פייסבוק. אנחנו מככבים בסרטים שלנו, אנחנו מצלמים את עצמנו בלי הפסקה, אנחנו מקליקים בעכבר ומכונה מאשרת את תחושת השליטה שלנו.

ומאחר שהטכנולוגיה שלנו היא בעצם הארכה או שלוחה של עצמנו, אין לנו צורך לבוז למניפולטיביות שלה כפי שהיינו עושים לו היה מדובר באנשים של ממש. זה מין מעגל קסמים אין סופי. המראה מוצאת חן בעינינו, ואנחנו מוצאים חן בעיני המראה. להציע חברות לאדם משמעו בעצם לצרף את האדם הזה לחדר המראות המחמיאות הפרטי שלנו.

ייתכן שאני מפריז, אבל לא הרבה. מן הסתם נמאס לכם לגמרי לשמוע בני 51 נרגנים המביעים זלזול ברשתות החברתיות. המטרה שלי כאן היא בעיקר להציב ניגוד בין הנטיות הנרקיסיסטיות של הטכנולוגיה לבעיה שבאהבה של ממש. ידידתי אליס סיבולד אוהבת לדבר על "ליפול לבור ולאהוב מישהו". התמונה שהיא רואה לפניה היא הלכלוך הבלתי נמנע שהאהבה מתיזה על ראי ההערכה העצמית שלנו.

למען האמת, הניסיון למצוא חן באופן מוחלט אינו עולה בקנה אחד עם מערכת של יחסי אהבה. במוקדם או במאוחר תגיעו, מן הסתם, למריבה מגעילה מלווה בצרחות, ותשמעו שמפיכם יוצאים דברים שאינם מוצאים חן בעיניכם כלל, דברים שסודקים את התדמית העצמית שלכם כהוגנים, טובי לב, "קולים", מושכים, משעשעים, בשליטה, סיכומו של דבר: בני אדם שמתחבבים. יצא מכם משהו אמיתי יותר, ופתאום יש לכם חיים של ממש.

פתאום עלינו לבחור בחירה אמיתית, לא בחירה מזויפת של צרכן המתלבט בין בלאקברי לאייפון, אלא אנו נדרשים לענות על השאלות: האם אני אוהב את האדם הזה? האם האדם הזה אוהב אותי?

הרי לא קיים בכלל אדם אמיתי שכל חלקיק ממנו מוצא חן בעינינו. לכן עולם של מציאת חן, עולם של "לייקים", הוא בסופו של דבר עולם שקרי. לעומת זאת, קיים בהחלט אדם אמיתי שאתם אוהבים כל חלקיק ממנו. ולכן האהבה היא איום קיומי לסדר של תרבות הצריכה הטכנולוגית: האהבה פשוט חושפת את השקר.

אין בדברי כדי לומר שאהבה מסתכמת אך ורק במריבות. אהבה היא אמפתיה אין סופית, שנולדת מתגלית הלב כי האדם האחר הוא אמיתי בכל רמ"ח אבריו, בדיוק כמונו. ולכן האהבה, כפי שאני מבין אותה, היא תמיד ספציפית. הניסיון לאהוב את כל האנושות הוא אולי משימה ראויה, אבל באופן מוזר הוא שומר את המוקד באני, ברווחה המוסרית או הרוחנית של האני. בשונה מכך, כדי לאהוב אדם ספציפי ולהזדהות עם המאבקים שלו ועם השמחות שלו כאילו היו המאבקים והשמחות שלנו, עלינו לוותר על משהו מתוך האני שלנו.

הסכנה הגדולה כאן, כמובן, היא דחייה. אנחנו מסוגלים לקבל את העובדה שפה ושם לא יחבבו אותנו, מפני שיש מאגר ענק של אנשים אפשריים שכן יחבבו אותנו. אבל לחשוף את מלוא העצמיות שלנו, לא רק את פני השטח שנושא חן, ולהסתכן בדחייה, עלול להיות מכאיב בצורה איומה. הסיכוי לחוש כאב באופן כללי, כאב של אובדן, כאב של פרידה, כאב של מוות, הוא מה שמפתה כל כך בלהימנע מאהבה ולהישאר בביטחון שמעניק העולם של נשיאת חן.

ואומנם, הפגיעה כואבת, אבל היא אינה הורגת. כשמביאים בחשבון את החלופה, חלום מאולחש של אי-תלות רגשית בסיוע טכנולוגי, הכאב מתגלה כתוצר טבעי וסימן של להיות אדם חי בעולם של התנגדות. לחיות בלי לחוש כאב איננו לחיות. ואפילו אם תאמרו לעצמכם: "בסדר, אני אגיע לקטע הזה של אהבה וכאב מאוחר יותר, אולי בשנות השלושים שלי", פירוש הדבר להפקיד את עצמכם לעשר שנים, שבהן אתם רק תופסים מקום על כדור הארץ ומנצלים את משאביו. פירוש הדבר להיות consumer (ואני מתכוון במשמעות הכי גרועה של המונח), להיות צרכן ומכלה.

בשנים שלמדתי במכללה, ועוד שנים רבות לאחר מכן, הייתי חובב טבע. לא אהבתי את הטבע, אבל בהחלט חיבבתי אותו. הטבע יכול להיות נחמד מאוד. ומשום שחיפשתי דברים לא טובים בעולם, ברור לגמרי שנמשכתי אל איכות הסביבה, מפני שבאמת יש המון דברים לא טובים בסוגיות הסביבה. וככל שהסתכלתי יותר על מה שלא טוב: פיצוץ אוכלוסין, פיצוץ ברמות הצריכה של משאבים, התחממות כדור הארץ, זיהום האוקיינוסים, בירוא היערות הטבעיים האחרונים שנותרו לנו, כך כעסתי יותר.

לבסוף, במחצית שנות התשעים, קיבלתי החלטה מושכלת להפסיק לדאוג לסביבה. לא היה שום דבר משמעותי שאני אישית יכולתי לעשות כדי להציל את כדור הארץ, ורציתי להקדיש את עצמי לדברים שאני אוהב. עדיין השתדלתי להקטין את טביעת הרגל הפחמנית שלי, אבל גם זה עד כמה שהייתי יכול לעשות בלי לשקוע בזעם ובייאוש.

ואולם, אז קרה לי דבר משונה. זה סיפור ארוך, אבל באופן בסיסי, התאהבתי בציפורים. זה קרה לי לא בלי התנגדות משמעותית מצדי, מפני שזה בכלל לא "קולי" להיות צפר, שהרי כל דבר החושף תשוקה אמיתית הוא מעצם הגדרתו לא "קולי". אבל לאט לאט, ולמרות התנגדותי, התפתחה בי התשוקה הזאת, ואם מחצית אחת של התשוקה היא אובססיביות, הרי שמחציתה השנייה היא אהבה.

ואכן הקפדתי לערוך רשימות מדוקדקות של הציפורים שראיתי, ואכן הלכתי מרחקים מוגזמים כדי לראות מינים חדשים. אבל, והדבר הזה לא פחות חשוב, בכל פעם שהסתכלתי בציפור, כל ציפור, אפילו ביונה או באדום חזה, הרגשתי איך לבי מתמלא אהבה. ואהבה, כפי שאני מנסה להסביר כבר מההתחלה, היא המקום שממנו מתחילות צרותינו. לפיכך, מהרגע שלא סתם הייתי חובב טבע, אלא אהבתי חלק ספציפי וחיוני בו, לא נותרה לי ברירה, אלא להתחיל לדאוג שוב לסביבה. החדשות בחזית הזאת לא היו טובות יותר משהיו כשהחלטתי להפסיק לדאוג לסביבה. אדרבה, מצבה גרוע בהרבה, אלא שכעת היערות, הביצות והאוקיינוס שבסכנה אינם רק נופים יפים להנאתי. כעת הם גם הבית של בעלי החיים שאני אוהב.

ובנקודה זו הגיח פרדוקס מעניין. אמנם הכעס, הכאב והייאוש שלי על מצב כדור הארץ רק גברו בגלל דאגתי לעופות הבר, ועם זאת, ככל שנעשיתי מעורב יותר בשימורם ולמדתי יותר על האיומים הרבים המסכנים אותם, דווקא נעשה לי קל יותר, לא קשה יותר, לחיות עם הכעס, עם הייאוש ועם הכאב שלי.

איך דבר כזה קורה? אני סבור שמבחינה מסוימת, אהבתי לציפורים פתחה מעין שער לחלק חשוב מעצמי, חלק פחות מרוכז בעצמו שלא ידעתי בכלל על קיומו. במקום להמשיך להיסחף הלאה בנתיב חיי כאזרח העולם, שדברים מתחבבים או לא מתחבבים עליו, המעכב את המחויבות שלו לתאריך כלשהו בעתיד, נאלצתי לעמוד ולהתמודד מול האני הזה שהיה עלי לקבל אותו ככה, כפי שהוא, או לדחות אותו מעלי מכול וכול.

וזה בדיוק מה שהאהבה עושה לאדם, שכן העובדה הידועה על כולנו היא שנחיה במשך פרק זמן מסוים, ועד מהרה נמות. והעובדה הזאת היא הסיבה השורשית והאמיתית לכל הכעס שלנו, לכאב ולייאוש. ואפשר לבחור לברוח מהעובדה הזאת, או באמצעות האהבה אפשר לאמץ אותה אל לבנו.

כאשר אתם נשארים בחדרכם וזועמים, לועגים או מושכים בכתפיכם, כפי שעשיתי אני במשך שנים רבות, העולם ובעיותיו מעוררים רתיעה עצומה. אבל כאשר יוצאים החוצה ויוצרים קשר אמיתי עם בני אדם אמיתיים, ואפילו עם בעלי חיים אמיתיים, הרי אז קיימת סכנה אמיתית שתאהבו כמה מהם.

ואז, מי יודע מה עלול לקרות לכם?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו