בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הארץ של הסופרים | התעלומה של "שירה" מתחילה להתבהר

מכתב ששלח גוסטב שוקן ב-1938 לש"י עגנון שופך אור על סבך היחסים בין סופר לעורכו, ומכניס אותנו למרתפי המעבדה הסודית של כתיבת רומן

תגובות

חידות רבות עדיין אופפות את "שירה" - הרומן הלא-גמור של עגנון, המגולל, כידוע, את סיפור תשוקתו הטרגית של מנפרד הרבסט, היסטוריון של התקופה הביזנטית, לאחות בשם שירה, סיפור מעשה המתרחש בירושלים המנדטורית בעיצומו של המרד הערבי הגדול וראשית מלחמת העולם השנייה.

מדוע לא סיים עגנון את כתיבת הרומן הנועז ביותר שלו? האומנם, ככתוב בגב הספר, בשל החשש מן הנושא העדין שלו? האם חשש מתגובת קוראיו השמרנים, בייחוד מקרב הדתיים? או מתגובתה הנזעמת של קהילת הפרופסורים הירושלמית? ואולי, למען האמת, לא ידע כיצד לנווט את דרכו בתוך העלילה המורכבת שהלכה והסתבכה? ושמא התקשה אמן העברית הקלסית לתפוס את הריתמוס של לשון הזמן, כלומר את העברית החדשה שבפי בנותיו המתבגרות של הגיבור הראשי ושל חבריהן?

הארץ של הסופרים | 53 סופרים ומשוררים ממלאים את מקומם של כתבי "הארץ" רוצים להגיב לסופרים? כנסו לעמוד הפייסבוק שלנו

כדרכו, שיטה עגנון בקוראיו ופיזר סביבו רמזים סתומים. עדות מרתקת לכך אפשר למצוא בטיוטת מכתב שערך פרופ' ג. שלום ואשר נועד לגרשם שוקן, עורך "הארץ". "כאשר שאלתי בשעתו את עגנון מתי נראה את ספרו ?שירה' בשלימות", כותב חוקר הקבלה בראשית 1978, "העמיד פנים של בעל סוד וענה לי (ולא רק לי!!) כי כתב היד של הספר המוגמר גנוז אצלו וקשור בחבלים עד לעת מצוא - והוא נוטה - מפני סיבות משלו שלא יפרסם אותו בימי חייו, אבל אחרי מאה ועשרים ימצאוהו שלם ונדע סוף הדברים (שלא היה ברור לאף אחד מאתנו). ואחר כך נתברר כי היה משטה בנו והשאיר כתב יד עטוף וחתום אך לא מוגמר!"

אם אכן מצויות תשובות לשאלות, הן אמורות להימצא בארכיון עגנון השמור בספרייה הלאומית בירושלים, שם, אגב, שמורה טיוטת מכתבו של שלום לשוקן, שלא עלה בידי לברר אם אכן נשלח לבסוף לתעודתו. יום לאחר שצפיתי ב"הערת שוליים" של סידר, העוסק גם הוא במילייה האקדמי של ירושלים, עליתי פעם נוספת לספרייה הלאומית כדי לעיין בקרעי טיוטות שנמצאו באח שבחדר עבודתו של עגנון ואשר אמורים היו לעלות בעשן לולא לקה בשבץ מוחי, אושפז ולא חזר מעולם לעבודתו, ובנו חמדת ועמו פרופ' מלאכי בית אריה, שהיה מקורב לסופר, חילצו את הקרעים, אספו אותם בשקדנות והניחו אותם למשמרת במעטפות שרשמו עליהן "קרעי טיוטות של שירה, פליטה מהתנור ושאריות משולחן העבודה שעמד לשרוף".

רפאל וייזר, המטפל במסירות בארכיון עגנון זה שנים רבות, הניח ברוב טקס את המכל על השולחן במחלקת כתבי היד שבניהולה של אילנה הבר ופיזר על השולחן את קרעי "פליטת התנור" לא לפני שהעלינו כפפות על ידינו, ובמאמץ משותף התחלנו בבדיקת המצאי. חיבוטי האמן ניכרו מתוך כל פיסת נייר מקומט. עגנון, כך גילינו, עדיין המשיך לשכלל ולחדד את פרקי הספר של החלק הראשון שכבר נדפסו שנים רבות קודם לכן מעל דפי "לוח הארץ". ניכרו בעליל מאמציו לפשט את הלשון, אבל תשובה ממשית לאף אחת מהשאלות שהעליתי לא מצאנו.

אבל זה ככל הנראה סוד קסמה של עבודה בלשית בארכיונים - תשובה לשאלותיך אמנם אינך מקבל, אבל לעומת זאת אתה מוצא בהיסח הדעת מציאות נפלאות. למשל מכתב אהבה, ליתר דיוק השבעת אהבה, שהשאיר עגנון לאסתר אשתו על יד מיטתה קודם שעלה לחדרו שבקומה השניה ללילה ארוך של כתיבה. על צדו האחר של חוזר "האקדמיה ללשון העברית" העוסק בגלגלי שיניים, שיננים ומיקרומטרים הוא כתב לה את השורות הבאות בכתב ידו הסתום לרוב קוראי העברית:

אסתרליין היקרה, לכי שכבי לישון

ותחלמי חלומות טובים עלי

אסתרליין שכבי לישון

ותחלמי חלומות טובים עלי

אסתרליין היקרה והחביבה

אל תכעסי עלי אם אני

אחבוק אותך

שוו בנפשכם, שבעוד מחשבותיו של הסופר בן השמונים עוקבות אחרי מחולות החיזור של הרבסט הנשוי סביב אהובתו הלא מושגת, אצבעותיו כותבות שורות של חיזור לאשת נעוריו ומניח אותן על השידה שליד מיטתה.

אבל את הממצא החשוב של הביקור הנוכחי בספרייה הלאומית גיליתי במכל השני שרפאל וייזר הוציא למעני מן הארכיון ונפניתי אליו רק לאחר לכתו של תומר אפלבוים הצלם. היה זה מכתב כתוב ביד מה-29 במארס 1938. המכתב, שנשלח מתל אביב, יועד לעגנון וכותבו הוא גוסטב שוקן, עורך "הארץ". הפיסקה הראשונה אינה מבטיחה רבות וכמוה נכתבו, בוודאי, פעמים רבות. "מר עגנון היקר", כותב שוקן, "תודה רבה לך בעד הסיפור בשביל גליון ערב פסח. כבר מתחילים לסדר אותו ותקבל הגהות".

וכאן באה ההפתעה. "אם אני הייתי סופר הייתי כותב סיפור על הנושא של הידיעה המצורפת". והידיעה, שהופיעה ב"הארץ" באותו היום או יום קודם לכן, ושאת גזירה צירף שוקן למכתבו, נושאת את הכותרת "קבורת האחים טראובה". האחים, כך מספרת הידיעה, ארווין בן ה-23 וארנסט בן ה-19, בניה של משפחה יהודית אורתודוקסית בברלין, עלו ארצה ב"עליית הנוער" ב-1936. הצעיר התגורר בתל אביב ואילו הבכור עבד כגנן במנזר רטיסבון שבמערב ירושלים. בראשית השבוע הגיע ארנסט לבקר את אחיו שהתנצר כשבועיים קודם לכן ויחדיו עלו למנזר הבנדיקטים שבקרבת אוגוסטה ויקטוריה לבקש שם עבודה. הם שהו במנזר עד הערב וכשהתעתדו לרדת העירה ניסה אחד הכמרים לעכב בעדם בטענה שמסוכן ללכת בלילה. אולם ארווין אמר "אין מה לחשוש - הרי אני נוצרי". בבוקר נמצאו גופותיהם של השניים בקרבת בית הקברות הצבאי הבריטי שעל הר הצופים. וכך מדווח "הארץ" מסע ההלוויה: "מחזה מזעזע היה זה בשעה שהאח האחד הונח בארון עם צלב והאח השני עטוף בטלית". בשעה 4.30 אחה"צ, ממשיך הכתב לדווח, נתאסף קהל קטן ליד חדר המתים הממשלתי, במקום ששני האחים ההרוגים היו מוטלים זה ליד זה. הבכור נלקח על ידי שני כמרים קתולים וכמה משמשיהם ואילו את גוויית הצעיר שמו באבטובוס והובילוהו לבית הקברות בהר הזיתים שם היו נוכחים חברי נשיאות ועד הקהילה ומספר קטן של מכירים וידידים מעולי גרמניה.

"הנה לך הבעיה של יהודי גרמניה בכל סבוכה: התבוללות עד כדי התנצרות ושיבת ציון גם יחד. וחוץ מזה דרמטיות של קלייסת (היינריך פון קלייסט מחבר "מיכאל קולהאס"). הייתי מרגיש מוסר כליות אלמלא הייתי מסב את שימת לבך על הנושא הזה. אם עכשיו לא יצא מזה סיפור ארצישראלי קלסי - לא בי יהיה האשם", חותם גוסטב שוקן את מכתבו.

עגנון לא נענה לאתגר שהציב בפניו שוקן. האם משום שסופר אינו מקבל תכתיבים או הצעות מאיש? האם משום יחסיו המורכבים עם שלמה זלמן שוקן ובנו? האם משום שהסיפור הוא כל כך בעל עצמה שאין לו לסופר מה לחדש בו? אבל כל מי שקרא את "שירה" נוכח לדעת כיצד סיפורם של ארווין וארנסט טראובה "שני אחים יהודים מארץ גרמניא שברחו מפני היטלר" מצא לו מקום ברומן רחב היריעה של עגנון כפי שהוא מסופר מפיו של המיסיונר המומר שכרסון הנפגש עם מנפרד הרבסט. הרבסט מקשיב לסיפור והמחבר מוסיף באירוניה דקיקה "הרבסט הכיר את מעשה האחים ולא מצא שהוסיף עליו שכרסון חוץ מנעימתו" (עמ' 268).

מכתבו של גוסטב שוקן וכל הנלווה לו מאיר הן את סבך היחסים שבין סופר לעורכו, בין סופר לפטרונו, בין סופר לאיפורמנטים שלו, ומכניס אותנו לעובי המעבדה הסודית של כתיבת רומן ולמערכת השיקולים וההכרעות של מחבר רומן בעומדו מול גלי החומרים שנאספו לו - מה ידחה ומה יאומץ.

לטעמי, המאמר החשוב ביותר אשר נכתב על "שירה" היה מאמרו של גרשום שוקן "מוטיב הצרעת ב'שירה' וב'עד עולם'" שנדפס ב-1978 ב"ש"י עגנון מחקרים ותעודות" שבעריכת גרשון שקד ורפאל וייזר. במאמרו, משחזר שוקן את עלילת הרומן על פי "הפרק האחרון" שנתגלה רק לאחר ש"שירה" ראה אור ומציע פשר לעלילה על פי מוטיב הצרעת, בו הוא רואה את הציר המרכזי של עלילת הסיפור. באותה טיוטת מכתב שג. שלום ביקש לשגר לשוקן הוא כותב לו "שמעתי את הרצאתך בעניין רב מאוד ועד כמה שקלטתיה (האקוסטיקה באולם זה גרועה ביותר!) חושבני שייתכן כי כיוונת אל האמת בפירוש הדברים ובוודאי יהיה בדברים חידוש אמיתי כשיתפרסמו, ואני מקווה - בקרוב. אני מאלה שלא מצאו ידם ורגלם ב'שירה' ולא כל שכן ב'עד עולם' ושמחתי שמצאתי בדבריך משום מפתח העלול לפתוח השערים שהיו נעולים לפני".

אני נוטה לשער שאם פרופ' שלום שלח לבסוף את מכתבו לשוקן נגרמה לו, לאחרון, בוודאי קורת רוח מרובה. ורק נותרת בעינה השאלה: האם בשעה ששוקן קרא הלוך ושוב את "שירה" תוך כדי כתיבת מאמרו הוא נזכר במכתבו הקצר ששלח לעגנון יובל שנים קודם לכן, ומה היתה דעתו על הדרך שבא בחר המספר להשתמש בגזיר העיתון?



חיים באר בארכיון עגנון בספרייה הלאומית בירושלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו