בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היום לפני 54 שנה: הטלוויזיה מוכרזת "אויב החינוך"

תגובות

"מה גדולה הקללה הזאת הרובצת על מורי בתי הספר!" קרא המחנך האנגלי א. א. סימונס בנאום בכנס התאחדות מורי בתי הספר העממיים בלונדון. הקללה עליה דיבר היתה הטלוויזיה, שהתפשטותה באנגליה היתה דבר חדש. בישראל, שיכלה בינתיים רק לצפות בתופעה מרחוק, גילו עניין גדול בקללה הזו, ונאומו של סימונס צוטט במדור "העולם בו אנו חיים" בעיתון "הארץ", שהתפרסם ב-14 ביוני 1957.

רק שמונה שנים לפני כן, בנובמבר 1949, כתב בזהירות י. רושצ'וק, בעל המדור "בעיות המנסרות בעולם": "כל זה הוא עדיין בגדר של נבואות בדבר התפתחות הטאכניקה, אבל היא מתקדמת בשנים האחרונות במהירות כזו, שכבר נתבשרנו שבקרוב יקבע חילוף שידורי טאלאוויזיה בין לונדון, פאריס וברוסיל". שנה וחצי אחר כך כבר יכול היה רושצ'וק לקבוע שהטלוויזיה, בעיקר בארצות הברית שם אינה נתונה לפיקוח, "נהפכה לבעיה ציבורית ממדרגה ראשונה". שם כבר נתגלו "כמה תוצאות מזיקות, בייחוד לעניין החינוך מן העובדה, שהנהלת ענייני הטלביזיה (האיותים השונים במקור) היא בידי חברות פרטיות ומסחריות המשדרות סרטים שערכם האמנותי והתרבותי הוא נמוך למדי והדבר מסוגל להשפיע לרעה על החינוך של הדור הצעיר".

ברשימת מצאי של אחת התוכניות ששודרו בלוס אנג'לס בזמן צפיית שיא, נספרו במשך שבוע "91 מקרי רצח, 7 מקרי שוד בדרכים, 10 גניבות, 4 מקרים של פריצה בבתים, 2 מקרים של הצתה" - וכן הלאה. והנה ב-1955 צרת הטלוויזיה המסחרית נפלה גם על בריטניה. "זהו טירוף גמור", ציטט סופר "הארץ" בלונדון, אלף רות, את מנהיג הלייבור הרברט מוריסון. "לא זו בלבד שיש כאן השקעות עצומות במשדרים ובאולפנים, אלא שכל תכלית הטלוויזיה המסחרית היא להדיח את העם לפיזור כספים".

לא בכדי עלתה שאלת הטלוויזיה על דפי "הארץ" ביוני 1957, באותה תקופה החלה ישראל נוהה אחר בריטניה הגדולה, והחלה שוקלת להקים תחנת טלוויזיה משלה. ברוך בר, במאמר שכותרתו הדרמטית קראה "ומעץ הכסל לא תאכל", זעק בנואשות באותו החודש נגד הרעיון הזה. "ההתפתחות היתה כמעט בלתי נמנעת", כתב, "אחרי שבונים ארמונות פאר בעוד אנשים מתגוללים במעברות, אחרי שקונים את המיכון החדיש ביותר לחקלאות בעוד מובטלים מתדפקים על דלתות לשכות העבודה (...) מה טבעי יותר משנקים תחנות טלוויזיה כשהיולדת בכפר הנידח אינה יכולה לבקש אמבולנס משום שאין לה טלפון". הטלוויזיה, פסק בר, "עלולה לערער את היסודות התרבותיים והחברתיים שעליהם בנויה החברה הישראלית".

בר תיאר תמונת אימה שבה "מבוגרים שהתכנסו למושב רעים ושיחתם גוססת ומתה לאט כי פתוח מכשיר הקסמים"; ילדים ש"דבקים לטלוויזיה משעה שחזרו מבית הספר עד שמגרשים אותם הוריהם בכוח למיטה"; ומהצד השני של העדשה, "הילד הקטן המתפתל בפני המצלמה כי סכום כסף ענק תלוי ביכלתו או בכשלונו לענות על השאלה שבתכנית החידות". הוא כתב גם על שני בניו: "אני רוצה שבבוא העת יקראו שניהם, נניח, את הספרות הרוסית הקלאסית, ינסו ליהנות משירה ויכירו את שקספיר. ללא טלוויזיה, יצטרכו לגשת לארון הספרים, לחטט ולהתאמן. אחד יקרא את האחים קרמזוב והאחר יתבלבל באותו זמן מתעתועיו של רסקולניקוב; זה יתהלך עצוב בגלל המלט, זה יצחק לחלום ליל קיץ, ושניהם לא יבינו בדיוק את הסונטים". אבל חזון הטלוויזיה הקרב ניפץ את בועת החלום בהקיץ של בר. "את האחים קרמזוב לא יהיה כדאי להם לקרוא בעצמם, כי הרי יציגו תמצית טובה בהשתתפות אמנים גדולים (...) רסקולניקוב כבר לא יהיה מקור לתימהון ולמחשבה, כי יסבירו את כל צעדיו עד שרשם העמוק".

בעיני בר, הקמת טלוויזיה ישראלית כמוהה כמשכון הדור כולו בידי האחראי לתכניה; והוא, או הם, "ייצרו פנים אחידות לכל הדור הזה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו