בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הארץ של הסופרים | באלימות שלהם הם מספרים לנו סיפור

ביקור בפנימיות לילדים בסיכון הבהיר ליהודית רותם כמה האמירה הרווחת "הבית הגרוע ביותר עדיף על המוסד הטוב ביותר" איבדה את תוקפה במציאות

2תגובות

אמא שלי אמרה שהילדים של "מוסד אורה" באו "ממשפחות הרוסות", ושאפסיק לרוץ לשם כל רגע. גם השכנות חשבו כמוה. אבל אני דווקא קינאתי בילדי המוסד, והייתי בטוחה שגורלם שפר עליהם מגורלי. כל יום עברתי ליד החצר רחבת הידיים, שבית לבן בן קומה אחת, עם גג רעפים אדום, צריף עץ ועצי ברושים ניצבו בתוכה כמו בציור. ילדים קטנים וגדולים שיחקו בחצר. בני גילי היו יפי תואר, קלילים ובטוחים בעצמם, כמי שפטורים מאיסורי הורים מחמירים וממוראם. המדריך יצחק, שיצא מדי פעם לשחק איתם או לקרוא להם פנימה, נראה לי אח גדול ומסור - עוד סיבה לקנאה, לנערה כמוני, אחת מארבע אחיות. בשבתות שמעתי אותם שרים בצריף ששימש חדר אוכל ובית כנסת. דמיינתי לי את המוסד כמדינת ילדים עצמאית ופורחת, ואף פעם לא הוזמנתי להיכנס.

כעבור זמן הועבר המוסד לשכונה בני ברקית מרוחקת, ולמגינת לבי הרבה נותקתי מאהבת חיי הראשונה (שהסתכמה במבטים מצדי ובסיבובי אופניים מצדו), ונותרתי עם פצע ראשון בלבי הצעיר. שנים אחר כך, בהיותי כבר אם ומורה, התוודעתי לאמירה גורפת: "הבית הגרוע ביותר עדיף על מוסד הילדים הטוב ביותר". זכרתי את מוסד אורה וחשבתי שמי שאמר זאת אינו יודע מוסד ילדים אמיתי מהו, אבל בה בעת הבנתי כי המוסד, כפי שנחרט בזיכרוני, היה, במידה רבה, יציר דמיוני, בית אוטופי שעליו השלכתי את תשוקותיי ומדווי לבי, קן תפילותיי הנידחות.

הארץ של הסופרים | 53 סופרים ומשוררים ממלאים את מקומם של כתבי "הארץ" רוצים להגיב לסופרים? כנסו לעמוד הפייסבוק שלנו

העניין בבתי ילדים התעורר באחרונה בשל עימות מתוקשר בין מנהלי בתי ילדים לבין משרד הרווחה, עימות שאין לו הסבר בעיני הדיוטות כמוני. הכיצד? האין המנהלים ומשרד הרווחה עומדים באותו צד של המתרס? ואיזה מין מתרס עשוי להתקיים בכלל כאשר מדובר בצרכיהם של ילדים? שאלות אלה הובילו לשאלות אחרות: מה טיבו של מוסד ילדים בישראל של שנות האלפיים? האם הוא אי ילדים אידיאלי במתכונת "סאמרהיל" של א.ס ניל, או שהוא בית מחסה ומקום מעבר בלבד? ואולי דמיוני לא חטא כל כך למציאות ועוד פורחות מדינות ילדים בעמקי חיינו? הלכתי לברר.

כל ילד וסיפורו

דגלי כחול-לבן המתנוססים ברמה על גג "אחוזת שרה", מבדלים אותו מן המוסדות החרדיים המסתופפים בסביבתו. המקום נבדל מהסביבה גם בטיפוחו ובצבעוניותו. מאחורי ביתנו של השומר נפתחת לפניי חצר רחבת ידיים עטורה ירק ופרחים. מולי ניצב בית גדול וארוך שנראה כבית אחוזה, לשמאלו בית בן ארבע קומות, ובתווך בית מגורים (ביתם של העובדים הגרים במקום, כפי שאלמד). בירכתי השטח נפרשת פינת חי גדולה, מוצלת, מקרקרת והומה. עכשיו אני בפנים, כבר לא הילדה הנסערת שהייתי, שכמהה כל כך להיכנס פנימה אך נשארה בחוץ. אני רואה ילדים בגילי גן, בית ספר ותיכון. אחות גדולה אוחזת ביד אחותה הקטנה ממנה. בנים משחקים בכדורסל. הילדים המתהלכים בין הבניינים עונים על ברכתי בחיוכים מאירים. במרתף הבניין החדש, בחדר דמוי ארכיב, מכנסת בת שירות לאומי חוג ילדים לידיעת העולם. על השולחנות פזורים אהילי נייר סיניים שהילדים הכינו בעצמם. שוב עלי להזכיר לעצמי שמראית העין היא לא האמת, ומאחורי חזות המקום השלווה מסתתרים אין ספור סיפורים עוכרי שלווה. מאה שלושים וארבעה ילדים חיים כאן, וכל ילד וסיפורו.

שמואל רון מנהל הבית, חי במקום זה 30 שנה עם אשתו וארבעת ילדיו. את סיפורי הילדים וחיי הבית הוא משאיר להמשך הביקור. הצורך לשתף את האורחת היושבת מולו בתחושת הסכנה, בוער בלבו. "בלי תוספת כספים, הפנימיות בארץ עלולות לקרוס", הוא מתריע, "שבעת אלפים ילדים שהפנימייה היא הבית הראשון שלהם, ימצאו את עצמם בלי בית".

"המדינה שולחת אלינו את הילדים", מרחיב רון, "באמצעות לשכות הרווחה במועצות המקומיות, והיא שקובעת את הסטנדרטים לאחזקתם. התקן שלה מחייב אותנו בכל פרט. טוב מאוד שהמדינה אוכפת את הסטנדרטים שלה, כדי שלא יקרה שמוסד פרטי יקמץ בהוצאות ויוריד את רמת השירותים הניתנים לילדים. הפרמטרים המחייבים מקיפים את כל צורכי הילדים - תזונה, ביגוד, מרחב מגורים, חדרי שירותים ורחצה, ספרים, שיעורי עזר, קייטנת קיץ ועוד. אלא שבחמש השנים האחרונות הולכת ומתערערת הקורלציה בין דרישות משרד הרווחה לבין היכולת המעשית לממשן. התקציב שמשרד הרווחה מעניק לפנימייה נשחק, ההוצאות מתרבות, המחירים מאמירים ועל אף זאת חלק גדול מן התקציב לא עודכן זה עשרים שנה. תעריף הבסיס לילד הוא 3,400 שקלים לחודש. מרכיביו העיקריים של סל הצרכים הם שכר העובדים ומזון. שמונים אנשי צוות עובדים במקום - עובדים סוציאליים, מדריכים, מורים, פסיכולוגים, בנות שירות לאומי, עובדי שירות, ועוד. הסל כולל גם טיפול רפואי ותרופות, טיולים וקייטנות קיץ, ביגוד ובלאי ציוד, ספרים ודמי כיס, חוגים, שיעורי עזר וטיפולים מיוחדים. "לגבי כל דילמה כספית שמתעוררת, אני שואל את עצמי - 'האם הייתי עושה כך אם הילד הזה היה שלי?'" אומר שמואל רון, "כלומר, האם לילד שלי הייתי נותן ביגוד משומש? הילדים מגיעים לכאן עם דימוי עצמי כה נמוך שעלי להישמר מלהנמיך אותו יותר. יש לנו ילדים הצורכים ריטלין. האם עלי לקנות להם, בשם החיסכון, תרופות פחות טובות שעלולות לעורר תופעות לוואי? האם עלי למנוע מהם שיעורי מוזיקה או שחייה?".

הדוגמה הזאת, של שיעורי שחייה, היתה אפקטיבית במיוחד במפגש בין שר הרווחה משה כחלון ומנהלי הפנימיות. "אחרי חיזור ארוך ומתסכל, שעורר בנו הרגשה של חיזור על הפתחים, כבר עמדנו לשכב על הגדר לפני ביתו של השר", מספר רון ומתכוון לפעולה ממשית, לא מטפורית. עיקר קצפם של המנהלים יצא על שמסקנות הוועדה לעדכון ה"סלים", שהוגשו כבר לפני שנתיים, טרם זכו לאישור. מנכ"ל המשרד, שחצץ בינם לביו השר, הודיע להם שהן תתממשנה ב"שלוש פעימות", דהיינו בתוך חמש שנים מאז הקמת הוועדה. "מה מציק לכם?" שאל אותם השר. "אני אמרתי", מספר רון, "כבוד השר, ילדי כיתה ו' בפנימייה שלי הביאו לי דרישת תשלום למסיבת הסיום על סך 580 ש"ח. התקציב שלי לא מגיע אפילו למחצית. מה אתה מציע? שלא ילכו למסיבה? מנהל אחר אמר, 'מה עם שיעורי שחייה בבית הספר? לילדים שלי לא מגיע ללמוד שחייה?'.

"ואז אמר השר כחלון בשקט: 'אני הייתי הילד שלא הלך לשיעורי שחייה', וכולנו נאנחנו בלבנו אנחת רווחה, וידענו שעכשיו הדברים יתחילו לזוז". ואכן, שלוש הפעימות בוטלו בעקבות הפגישה ועדכון הסלים על פי מסקנות הוועדה ייכנס לתוקפו לאלתר. כן הודיע השר על הקמת צוות שיבדוק ויגיש נתונים מדויקים כמה עולה להחזיק היום ילד בפנימייה. מנהלי הפנימיות רגועים עכשיו יותר. הם יודעים כי השר כחלון יילחם את מלחמתם בפקידי האוצר. עדיין אי אפשר להוריד את היד מן הלב, אך יש מקום לתקווה זהירה.

"בתי הילדים" והפנימיות אינם רווחיים ורובם המוחלט קשור לעמותות ציבוריות, ומפוקחים, מן ההיבט החינוכי, הסוציאלי והכלכלי, על ידי משרד הרווחה. מאחורי "אחוזת שרה" עומדת תנועת הנשים הדתית לאומית "אמונה". מוסד "רעות", שעוד ידובר בו, ממומן בחלקו ומפוקח על ידי משרד הרווחה, אך נתמך בידי עמותת "אור שלום". העמותות עושות עבודת קודש, ובלעדיהן אי אפשר לתאר את החיים בבתי הילדים, אך רון קובל כי חלק גדול מזמנו ומזמנם של עמיתיו מתועל בשנים האחרונות לגיוס תרומות, במקום לעבודה החינוכית והניהולית. מאז המשבר הכלכלי העולמי ניכרת ירידה גדולה בתרומות והתלות בהן מעוררת מתח נפשי ופיזי רב. לעולם אין לדעת אם התרומות תגענה במועדן ואם יהיה בהן די.

"מקובל עלי שאנשים טובים תורמים, אבל הייתי שמח לנתב את התרומות ל'אקסטרה'ס', לסל תרבות, לחוגי העשרה, לא עבור הסל הבסיסי", אומר רון ומוסיף שהסל הבסיסי בעיניו צריך לכלול גם מורים ללימודי עזר ברמה גבוהה. לאחרונה, בשל המצוקה הכלכלית, נאלץ לפטר מורה ותיקה ומוצלחת (שנשלחה יום-יום על ידו לבית הספר, כדי לקדם את ילדי הבית). ילדי הפנימייה סובלים מפערים לימודיים גדולים. ישנם ילדים שלא דרכו על ספו של בית ספר שנתיים-שלוש, וישנם ילדים שיושבים בכיתה ובוהים. בבתי הספר הרגילים המורות מסרבות להאט את קצב הלימוד בשל ילד נחשל, והנשירה לכיתות מיוחדות עלולה להתברר בעתיד כשגויה. רון הציע להקים כיתת קלט באחוזת שרה עם מורים משלו, אך ההצעה נדחתה.

המצב הכלכלי של הפנימייה ומצבם של הילדים בבית הספר הם רק חלק מן התמונה המורכבת של פנימיית ילדים בישראל של היום. הבעיות המדירות שינה מעיניו של מנהל פנימייה הן רבות ומסובכות משניתן יהיה למצותן בכתבה בודדה. שמואל רון מספר לי על דו"ח פרטני, מבוסס על שאלון מקצועי, שכל בית ילדים מחויב להגיש על כל ילד. "שיטת הרף", כפי שהיא קרויה, מונה 14 סעיפים המסמנים קשיים בלימודים, במשפחה, תוקפנות, בריחות, הזנחה חיצונית, גניבות, אלכוהוליזם, תפקוד חברתי לקוי, דיכאון וחרדה, בעיות בתחום המיני ועוד. הרף הזה יוצר פרופיל של כל ילד, מעין תעודה חצי שנתית וסוף שנתית לילדים ולמוסד כאחד. "למרבה הצער", אומר שמואל רון, "כמעט בכל סעיף מורגשת החמרה בשנים האחרונות. אם לפני עשר שנים ציינתי בדו"ח כשני אחוזי בעיות בתחום המיני, עתה עלי להתייחס ל-23.1%. בעיות התוקפנות המריאו ל-45%, וקשיי חרדה ואובדן אובחנו ב-31.9%".

איני יודעת אם זהו הזמן לשאול את שמואל רון אם עדיין שרירה האמירה בדבר המוסד הטוב ביותר, שהבית הגרוע ביותר טוב הימנו. רון מזדעק. "הילדים שלנו נטולי עורף משפחתי. ראיתי ילדים שברחו כשראו את הוריהם שבאו לבקר". הוא שוטח לפניי סיפורים מצמררים מכדי להעלותם על הכתב ומקנח בסיפור שקרה לפני עשרים ותשע שנים ועדיין מצליח לרגש אותו ואותי:

"היה יום שישי, קצת לפני שבת. כל הילדים נסעו הביתה. נכנסתי למכולת הסמוכה לקנות מצרכים של הרגע האחרון. בעלת החנות אמרה לי: 'אתה יודע, אהובה הייתה כאן קודם, קנתה חלה לשבת'. פעמון אזעקה נדרך בי מיד. אהובה? חלה? הרי כל הכיתה שלה, כיתה ט', נסעה הביתה לשבת! לא הייתי צריך לחפש הרבה. היא היתה בחדרה, מתחת לשמיכה. 'לא רציתי לחזור הביתה', התייפחה, 'אבל גם לא רציתי שיידעו שאין לי לאן לחזור, אז נסעתי כמה תחנות, ירדתי וחזרתי לפנימייה. קניתי חלה, שיהיה לי מה לאכול בשבת'. באותו רגע החלטתי: בית הילדים שלנו לא ייסגר אף לא ליום אחד בשנה, כולל החופש הגדול ויום כיפור. כל ילד שירצה יוכל להישאר פה. זוהי המשמעות האמיתית של בית, לא?"

שגרה מגרשת חרדה

"ילדים בלי עורף משפחתי", קורא שמואל רון לילדי הפנימייה שלו ורוני סיבוני, מנהל פנימיית "רעות" בירושלים, קורא לילדיו "ילדי קצה". המונח המקובל הוא "ילדים בסיכון". כרוב ילדי הפנימיות גם ילדים אלה הוצאו מבתיהם על פי צו בית המשפט, אך שלא כמותם, הם נפלטו מכמה וכמה בתי ילדים עד הגיעם ל"רעות", הנחשב למפלט האחרון. קשה להאמין, ומצמרר לדעת שבית ילדים זה עמד לאחרונה על סף סגירה, ורק אחרי מאמצים רבים הושגה פשרה ורוע הגזירה הוחלף בהפחתת מספר הילדים בארבעה. הובעה גם השאיפה למציאת מקום רחב ידיים ומתאים יותר לייעודו.

זהו מקום "טוטאלי", הכולל גם בית ספר במקום. המקום צר יחסית - שני בתים לא גדולים, אחד למגורים והשני ללימודים ולטיפולים תומכים, חצר צפופה עם מגרש משחקים מינימאלי, גינה טיפולית ופינת חי שגודלן בינוני. עשרים ושמונה בנים מתגוררים כאן בחדרים נעימים, גדושים ציורים, משחקי קופסה, הרכבות לגו ותחביבים המעידים על חיי ילדים "נורמליים". הילדים שאני פוגשת בחצר או על מדרגות הברזל אינם פותחים עמי בשיחה. פניהם חתומות, ללא חיוך. רוני המנהל מסביר לי שהאווירה היום ספוגה מתח מיוחד. זהו ערב חג השבועות, והילדים, שעומדים לצאת לבתיהם, חוששים מפני הצפוי להם בימים הבאים. יהיו ילדים שלא יאכלו ולא יתרחצו, ואף גרוע מזה. יהיו שיחזרו לבית שהוצאו ממנו בשל פגיעות והתעללות, וקרוב לודאי שייתקלו בשכנים וחברים שינסו לנצלם לצרכים עברייניים. הם תמיד נקרעים בין הכמיהה לחזור הביתה לבין הפחד והרתיעה ממנו.

"כאן יש להם שקט, סדר, מעטפת של כל הצרכים הנחוצים להם, חום והתעניינות. ילד אחד נפל מהמיטה לפני היציאה הביתה ושבר את היד", מספר סיבוני, "כך שידר לנו שהבית הוא מקום מסוכן עבורו. הבית שלנו פתוח, ואם יש ילד שלא רוצה לחזור הביתה, יש לו איפה להישאר. במקרה מסוים לקח לנו זמן עד שהבנו את עומק הסיכון המיני שנחשף לו אחד הילדים בביקוריו. השארנו אותו אצלנו לזמן ממושך, וכאשר שלחנו אותו הביתה הצמדנו לו ליווי של עובדת סוציאלית".

מה הדבר הראשון שאתם עושים עם ילד חדש?

"קודם כל, אנחנו עוטפים אותו ברשת של ביטחון. השגרה אצלנו היא אמצעי מגרש חרדה ואימה. לכל ילד יש מיטה קבועה בחדר קבוע, עם עוד שלושה ילדים. כל ילד יודע מהו המקום שלו בחדר האוכל, איפה הכיסא שלו שעליו כתוב שמו. התפריט השבועי קבוע, סדר היום קבוע - זמן המקלחת, הארוחות, כל שבוע בריכה ביום שלישי, לימודים ושיחות עם המטפלים במקום, משחקי מחשב ופינג פונג, חוגים מעשירים. הצוות שלנו מונה חמישים איש - עובדים סוציאליים, מדריכים, מורים, פסיכולוגים, בנות שירות לאומי - כל אחד מהם מונחה ומאומן להעמיד את הילד במרכז. אין אצלנו הוראה ש'אסור לקלל', למשל, הרי זה מה שהילד מכיר, אבל במשך הזמן, היציבות, השקט והמרחב שאנו מעניקים, מרחיקים אותו מכל מה שידע בחייו הקודמים - מכות, קללות, גניבות, פגיעות מיניות.

"כשילד מתנהג באלימות, אנחנו אומרים לו: 'בהתנהגות שלך אתה מספר לי סיפור. בוא ננסה להבין את הסיפור הזה'", מוסיף סיבוני. "כל אחד מהילדים שלנו עבר פגיעה בהתפתחותו הראשונית, ולרוב זו פגיעה בלתי הפיכה. כל טיפול בילד הוא פרויקט של ארבע-חמש שנים. אנחנו מקבלים את הילד כפי שהוא. לא מענישים ולא מתנים תנאים. לאט לאט הוא לומד שפה חדשה, פנימית. לומד להכיר את עצמו. אנחנו מנסים לתת לו כלים להתמודדות נורמטיבית בעתיד, על ידי בניית מה שאנו קוראים 'כוחות אגו'".

עכשיו מתארגנת במגרש המשחקים קבוצה למשחק כדורגל. המדריך והילדים מתרוצצים בהתלהבות בשטח הצר ולרגע נדמה לי שהמתח התפוגג ונשכח. המנהל מספר לי שכל ילד רשאי לבחור לו מתוך הצוות את המדריך "שלו", אדם שהוא מאמין בו ובוטח בו ויוצר בו תלות חיובית, במקום ההורים. העולם, בעיני ילדים אלה, הוא מקום פוגעני, מאיים, שאין לתת בו אמון. "חלק מהם מגיבים בתוקפנות, בהיפראקטיביות, באי מסוגלות לעמוד בתור, למשל, בסף איפוק נמוך. ילד אחד חתך את עצמו בסכין בכוונה. למחרת, אחרי שניפץ את החלונות, שבר את הטלוויזיה והפך את החדר, איים לפתוח את תפרי הפצע. המדריך ניסה למנוע זאת בלא הצלחה. במקרים קיצוניים כגון זה, כשהילד מאובחן כבר-סיכון לעצמו ולסביבה ולא ניתן להוריד את רמת נסערותו, נוקטים המדריכים שיטת "אחזקה", הנלמדת במרכז מיוחד ונעשית לרוב בשניים. לא פעם, ילד שביטא את כעסו והגיע כמעט עד קצה הגבול, נרגע אחרי ש"הוחזק" וכמו בדרך פלא הוא נכנס למסלול יציב וחיובי.

בבית רעות נראה שכל ילד עטוף ומחובק כפי שלא היה מימיו. אבל גם כאן אין פתרונות קסם בשליפה. עולם המבוגרים שהכירו ילדי "רעות" לפני בואם, מתחלף בעולם רך שמקבל אותם בלי כעס, ללא עונשים, אך דווקא הניגוד הזה יוצר בתוכם דיסוננס עז, לפחות בתחילה. עתה עליהם "להרוג", סימבולית כמובן, את ההורים שנשארו בבית. מרוב בלבול הם משליכים את כעסיהם ותסכוליהם על המדריכים, מגלים את נקודות התורפה שלהם ומנצלים אותן כדי להרגיז, ללעוג ולהפריע. אחד הילדים, בן לאם צעירה מדי ולאב נרקומן ומתעלם, הגדיל לעשות. הוא הרבה לברוח לאמו כדי לאלץ אותה לגלות כלפיו אחריות ואמהות ותוך כך סחט אותה כספית. בין כותלי הבית התנהג באלימות ולפעמים אפילו הניף סכין. כל הצוות התגייס לסייע לו, אולם מדריכו האישי הגיע לקצה כוחו והציב אולטימטום: "או אני או הילד". "אנחנו משאירים את הילד עד השלמת התהליך", פסק המנהל, ולילד אמר: "אני יודע שאתה סובל, אבל אתה יודע שאם תצא מן השער הזה, תגיע למוסד לעבריינים צעירים. נסה להחזיק מעמד, לסיים לפחות מסגרת חינוכית אחת". הנער הזה היום הוא אחד מסיפורי ההצלחה של הבית.

העבודה במקום כזה דורשת סוג של התגייסות, כושר הכלה והבנה, מסירות ונתינה גבוהה. "יש ילדים שבתקופה הראשונה לבואם אנו מאכילים אותם בכפית", מספר סיבוני, "ממש כך. הם זקוקים למגע, לערסול. ילד שאומץ ברומניה בגיל שנתיים, הגיע אלינו עם בעיות התנהגות וחוסר שליטה בסוגרים. הוא לא חייך ולא דיבר. אחרי חצי שנה האיר חיוך ראשון את פניו, הוא התחיל לדבר והיום הוא נער חברותי, ספורטיבי ובריא".

גם את רוני סיבוני אני שואלת את השאלה, שנשמעת לי עתה מיותרת לגמרי, בדבר הבית הגרוע ביותר שעדיף על המוסד הטוב ביותר. להפתעתי, הוא מגלה אמפתיה כלפי ההורים, רכות שלא שיערתי את קיומה. "גם הם עברו פגיעה ראשונית, שהם נושאים אותה איתם כל חייהם. איש לא זיהה את הפגיעה שלהם, ואם זיהה, לא טיפל בה. כשההורים מגיעים לכאן אנחנו רוצים לתת להם חוויה טובה, ללמד אותם להיות הורים, לקרב אותם לילדיהם. יש כאן משחקייה שהורים וילדים יושבים בה ומשחקים יחד. יש שבאים לבקר ומבקשים שנמצא להם עבודה אצלנו".

זה לא מייאש - הסיזיפיות של העבודה, החשש שהפגיעה לא תירפא לעולם, שתעבור מדור לדור, עד דור אחרון?

"ייאוש לא נמצא בלקסיקון שלנו", הוא עונה בחיוך אמיץ אך עגום. "אין תיקון מוחלט. הנחת העבודה שלנו היא שהשריטה תישאר לתמיד, אבל למי בחברה שלנו אין שריטה? מה שחשוב הוא שהילדים יגדלו ויוכלו לחיות חיים טובים, להתמודד ולהועיל בחברה, ולפני הכול, צריך לזכור שהם הרוויחו כאן את חייהם".



מנהל פנימיית ''רעות'' בירושלים, רוני סיבוני, ויהודית רותם. ''ייאוש לא נמצא בלקסיקון שלנו''



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו