בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אין לי ספק: לא קיימת עוד עיר כזאת בעולם

בין דיווחיו של מייג'ור ג'אופרי סבאג-מונטיפיורי ב-1917, לגילוי שסר משה מונטיפיורי עיבר בגיל 81 משרתת. על משפחה ירושלמית והיסטוריה של עיר

תגובות

מאז ילדותי ביקרתי פעמים רבות בירושלים. כהיסטוריון, כל חיי חלמתי לכתוב היסטוריה מזן חדש, ביוגרפיה של עיר דוד, ממוענת לברק אובמה. ציון בדמי, כמעט. כל יהודי יכול לומר זאת, אבל בשל העבר הירושלמי של משפחת מונטיפיורי, הקשר חזק במיוחד. אנחנו משפחה יהודית-אנגלית, אבל יש בנו צד שתמיד היה ירושלמי - במיוחד אחרי 1967, כשמשכנות שאננים וימין משה נהפכו לשכונות נאות שבהן נהגנו לבקר. סמל משפחתנו היה פשוט: המלה ירושלים בעברית מעל אריה יהודה.

סר משה מונטיפיורי, אחד מאבות אבותיי, ביקר בעיר שבע פעמים, כנראה יותר מכל מבקר אירופי אחר בתקופה. הוא השפיע על התפתחות העיר כשהקים שכונה מחוץ לחומות ב-1880. הוא הביא מעט מאנגליה לירושלים עם תחנת הרוח בסגנון קנט, ועם בתי הקוטג' המעוטרים בביצורים כמו גותיים שמזכירים, מוזר לומר, בניין מועדון גולף בפרבר אנגלי. אני גאה באיש שגונן ללא חת על זכויות היהודים ברחבי העולם ושינה את פני עיר הקודש.

פחות ידוע שמשה מונטיפיורי החזיר גם מעט מירושלים אתו לאנגליה: מקום מנוחתו ברמסגייט/קנט הוא מוזוליאום לבן עם כיפת שיש, העתק של קבר רחל. שם הוא ואשתו קבורים באדמת ירושלים. בשעה שהקבר נבנה, האחוזה היתה בבעלותו, ושם הוא הקים בית כנסת וישיבה משלו. בית האחוזה איננו. הוא נהרס בשריפה בשנות השלושים של המאה העשרים. על בית הכנסת והקבר מצלים בנייני מגורים - מראה מצער. אני מקווה שיום יבוא ומשה מונטיפיורי יובא למנוחות בירושלים, על הר הרצל או לצד טחנת הרוח. היו לו שני בתים, אנגליה וירושלים, כך שאני מציע שעל ישראל למצוא דרך להשיב אותו הביתה. אכן, הוא לא רק אימץ את ירושלים כמוטו למשפחתו, אלא אף כתב את שמה על כל חפציו, כלי הכסף שלו, מרכבתו, אפילו מיטתו.

השקט המתוח בסדר

כשאני ובני דורי היינו ילדים, מונטיפיורי היה חלק בלתי נפרד מחיינו, אבל המשפחה עצמה היתה עירוב משונה של הידור אנגלי ומסורת יהודית: ליל הסדר היה רשמי לחלוטין, ויקטוריאני עד מאוד, כל מכובדי המשפחה בכובעי "באוולר", וחולצות לבנות ומעומלנות, הילדים יושבים בשקט מתוח. סבי היה טיפוסי לבני דורו - קולונל אריק סבאג-מונטיפיורי, קצין בצבא שכונה קולונל בלאד (דם) בשל מצבי רוחו הכעוסים, קולו הרועם, ראשו הקירח שדמה לקליע, גובהו הרם ושפמו האדום; מומחה לכלבי ציד, הוא היה אופייני למעמד הג'נטרי (אצולה) של אנגליה, חוץ מכך שהיה יהודי. בליל הסדר, הוא תמיד הקריא מכתב שמשה כתב בשובו ממסעו הראשון לירושלים: סערה איימה להטביע את האנייה כשמונטיפיורי השליך פיסת אפיקומן הימה.

מונטיפיורי היה הקדוש המשפחתי - אבל אנחנו, הילדים השובבים, עייפנו מלשמוע על אודות כליל השלמות הוויקטוריאני הלז וכינינו אותו "סר מו". הניירות האישיים של מונטיפיורי הושמדו בידי יורשו, אחיינו ממוצא מרוקאי, סר יוסף סבאג-מונטיפיורי, אולם מחקר חדש (של הביוגרפית המצוינת שלו דוקטור אביגייל גרין) גילה שכמו לכל איל הון ויקטוריאני, למונטיפיורי היו חיים סודיים: הוא הפך אב לממזר בגיל 81. האם: משרתת בת שש עשרה. תגלית זו זעזעה את זקני המשפחה, אך בעיני הצעירים הפכה אותו לאנושי יותר. למזלי, היתה לי גישה לשלל מסמכים הקשורים למשפחתי, כמו אלו של מייג'ור ג'אופרי סבאג-מונטיפיורי, מפקד המשטרה הבריטי של ירושלים ב-1917 ו-1918. דיווחיו לאלנבי לרוב היו: "העיר שקטה, מחלות המין פושות בכל".

בדומה למצב במשפחת רוטשילד, לא היה קונסנזוס במשפחת מונטיפיורי באשר לשאלת הציונות: משה מונטיפיורי היה ציוני עוד לפני שהמלה הומצאה. ואולם, ב-1917 אחיינו קלוד מונטיפיורי הוביל את המערכה הציבורית נגד הכרזת בלפור. בשנות השמונים אחי אדם, מומחה ידוע ליינות ומנהל פיתוח ביקבי כרמל, עשה עלייה וגר באזור תל אביב - הוא הישראלי הראשון מבית מונטיפיורי.

ציפיתי למצוא אלפי ספרי היסטוריה על ירושלים. אבל התאכזבתי. אכן יש ספרים רבים על המאה העשרים, אבל למרבה ההפתעה, יש מעט ספרים המקיפים את כל ההיסטוריה של העיר. הייתי היסטוריון של רוסיה, כתבתי על אודות קטרינה הגדולה וסטלין, אולם בנימין ד'יזראלי, שגם ביקר בירושלים, אמר "כשאני מעוניין לקרוא ספר, אני כותב אותו". החלטתי שכך גם עליי לנהוג. כיניתי את ספרי "ביוגרפיה" מכיוון שכל תקופה מסופרת דרך חייהם של האנשים שבנו או הרסו את ירושלים, גלריית דמויות שכוללת אנשים משלמה המלך, קליאופטרה, שמעון בר-כוכבא, צלאח א-דין ועד צ'רצ'יל, הרצל, נתניהו וערפאת, לרבות אברהם, משה, ישו ומוחמד. ערים נוצרות במשך דורות על ידי משפחות, כך שזו גם ביוגרפיה משפחתית של בית הורדוס, המכבים, משפחת רוטשילד, חליפות אומיה, השושלת ההאשמית, משפחת חוסייני, נשאשיבי וספורד. את הספר כתבתי לכלל ציבור הקוראים, דתיים וחילוניים, נוצרים, יהודים ומוסלמים, גם יחד.

שיא הספרות הפלסטינית

לירושלים סופרים חשובים לא פחות מחיילים ואנשי דת. כך שכתיבת ספרי היתה תהליך של לימוד נושאים חדשים, וההיסטוריה שכתבתי היא ספרותית ולא רק דתית או צבאית. קראתי את התנ"ך והקוראן; את ספרי ההיסטוריה של יוספוס פלביוס וטקיטוס; את השירה של יהודה הלוי ויהודה אלחריזי; את הפילוסופיה של הרמב"ם; את תיאורי המסעות של אבן בטוטה ומוקדסי; את כתביו של הבישופ הצלבני וויליאם מטייר; את הכתבים העות'מאנים המופלאים של גדול סופרי המסעות, אווליה צ'לבי; את היומנים של יהודית ומשה מונטיפיורי; את הרומנים של ד'יזראלי, גוגול, מלוויל, מארק טוויין ופלובר; את ספרי הזיכרונות של לורנס איש ערב, רספיוטין, מושל ירושלים סר רונלד סטורס, המלכים עבדאללה וחוסן, מפקד הלגיון הערבי ג'ון גלאב, חיים ויצמן, משה דיין ואריאל שרון; את כתביו של הסופר העכשווי הנפלא עמוס עוז שעודד אותי במחקרי (עם עוז שוחחתי בפסטיבל הספרותי של משכנות שאננים ב-2010); וגם את ספריהם של מחברים פלסטינים כגון הפילוסוף סרי נוסייבה וקרוב משפחתו ושר החוץ לשעבר של ירדן חאזם נוסייבה. במיוחד אהבתי את יומניו של ואסיף ג'והריה, נגן עוד, קומבינטור ונהנתן אנין: יומנים אלו הם נקודת שיא של הספרות הפלסטינית (והספרות של ירושלים), תיעוד יוצא מן הכלל של העיר במחצית הראשונה של המאה העשרים.

"נוף ירושלים", ד'יזראלי כתב, "הוא ההיסטוריה של העולם כולו, ואף יותר מכך, הוא תולדות השמים והארץ". כך ספרי הוא פורטרט של ירושלים כחלק מההיסטוריה, וגם היסטוריה של העולם. שאיפה מוגזמת? כתיבת הספר היתה האתגר הגדול - אך גם המספק ביותר של חיי - יגעתי מתוך אהבה. אשתי (היא גיורת, והבאתי אותה לירושלים כשהפכה יהודייה - היא אוהבת את העיר עד מאוד) אומרת שאני סובל מסינדרום ירושלים, זן הטירוף המיוחד לעיר, אולם כל ספר חייב להיות תוצאה של דיבוק, שיגעון לדבר. אחת מההנאות הגדולות של המחקר היתה הפגישה עם ארכיאולוגים, מלומדים וטיפוסים שונים (ומשני עברי המתרס), פלסטינים וישראלים... יוונים, ארמנים, אתיופים, קופטים, לטינים (?), יהודים חרדים... ברם, אחת הטרגדיות של ירושלים היא שכל קבוצה, כל אמונה, כל כת מאמינה רק בהיסטוריה שלה ובזה לתולדות הקבוצות האחרות, כך שכל קבוצה נתנה לי רק מהסיפורים והמסורות שלה.

לא קיימת אף עיר אחרת בעולם שמעוררת רעב כה עז לבעלות בלבדית, חוסר סובלנות שכזו. עיר שאינה מסוגלת להסכים על עברה תתקשה להתמודד עם עתידה. הספר שלי מתעד יותר משלושת אלפים שנים רצופות של עבר יהודי בירושלים ושל געגועים אל העיר. אני מאושר שיהודים יכולים להתפלל בכותל המערבי ללא הגבל בפעם הראשונה בהיסטוריה המודרנית. ירושלים היא העיר היהודית בה' הידיעה, אבל לא פחות מכך היא העיר הפלסטינית החשובה ביותר. היא מוסלמית לא פחות משהיא יהודית או נוצרית. בעיניי אסור שירושלים תהיה שייכת לדת בודדת. היא אוצר שיש לחלוק בו. אני מכנה אותה עיר אוניברסלית מכיוון שהיא ביסודה קוסמופוליטית. הרצון לשלטון בלבדי תמיד הוביל לאסון. מדיניות שמפלה נגד אחת מהקבוצות בעיר לעולם תהיה לא צודקת. אני עוד חולם על ירושלים כעיר יהודית, אך אפילו בחלום אני מודע לכך שזו העיר הפלסטינית הגדולה ביותר ושהקהילות הערביות, המוסלמיות, הנוצריות אורתודוקסיות, והארמניות עתיקות היומין חייבות להיות חלק מהעיר. גם ליהודים וגם למוסלמים יש הצדקה היסטורית מוצקה לתביעותיהם. אבל על מנת להגיע לשלום, שני העמים מוכרחים להכיר במסורות, בהיסטוריה ובטרגדיות המודרניות של העם השני. אם ספרי יעזור ולו בקצת לבניית הכרה זו, אהיה מאושר.



סיימון סבאג מונטיפיורי בירושלים. חולם על ירושלים כעיר יהודית, אך יודע שלתביעות המוסלמים יש הצדקה היסטורית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו