בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

23.6.1959 / לוי אשכול: סופית, לא יוקם קזינו בישראל

היום לפני 52 שנים

תגובות

פתאום, בדצמבר 1958 נודע לציבור הישראלי שהמדינה שוקלת להתיר בניית קזינו. כבר כמעט שנה עברה מאז פנה לממשלה בעל מלון "דולפין" בגליל המערבי, נורמן לוריא, וביקש שייתנו לו להקים בית שעשועים כזה בצמוד למלונו המפואר. אבל הדבר לא נודע ברבים עד שלוריא בישר לעיתונות כי הוא יוצא לחו"ל לגייס כספים למען בניית קזינו.

לוריא היה ידוע ברעיונותיו המשונים. ראשית, הפך את מלון התיירים הקטן, שניצב מול בית הבראה של ההסתדרות, למלון פאר; הוא הקים בריכת שחייה על אף קרבתו לחוף הים; ואחר כך חשב לייסד איצטדיון קרח וגם חוות סוסים. אלה נגנזו בהיעדר ביקוש של תיירים ואז עלה בו רעיון הקזינו.

התוכניות כבר נעשו: האדריכל גדעון שלניגר תיכנן היכל בגודל 600 מטרים רבועים ובו רחבת ריקודים, בר, אולם מופעים ושני חדרי משחקים. בהתחלה אמרו להקים מבנה זמני על גג המלון, "אך רבים האנשים שייעצו לא להקים מבנה ארעי, כדי שלא ליצור מושגים שליליים על הקזינו", כתב סופר "הארץ" יהודה אריאל. מר מלכה, מנהל המלון ויד ימינו של לוריא, אף יצא ל"סיור לימודים" בבתי הקזינו של אירופה.

בשובו סיפר ל"הארץ": "בניצה פגשתי מספר רב של תיירים שברובם היו יהודים, מכל חלקי תבל", רובם באו לשם לא בגלל ההימורים כי אם "לבילוי הזמן, בבאר, בקונצרטים ובמועדון הלילה על הצגותיו המעולות (...) נשים רוצות להראות את שמלותיהן, וגברים שמחים לקשור קשרים חדשים עם אנשים מכל חלקי העולם". האנשים שפגש שאלו אותו מדוע אין קזינו בישראל. "היינו באים לבלות שם את זמננו", הצהירו.

אבל לציבור הישראלי, קזינו וציונות נראו כשני מושגים שאינם יכולים לדור בפיסת ארץ אחת - גם לא לתיירים. בישראל, כתב יהודה אריאל, "מעייפים את התייר בסיורים לגליל ולנגב, למקומות קדושים ולאתרים עתיקים. רוצים להראות כל פינה וכל מקום. אך כשרוצים להינפש מעט, ליהנות מהחיים, כפי שאפשר בכל מקום אחר בעולם, אין קאזינו ואין מועדוני לילה, אין מרכז שעשועים בו אפשר לבלות ללא דאגה במשך שבוע-שבועיים".

והישראלים שהגיבו במכתבי מערכת ל"הארץ" חשבו שכך צריך להיות. "קאזינו בישראל - איזה חזיון נאה!", כתב אחד ל.א. מרכס ממושב שבי ציון, שם עתיד היה הקזינו לקום. "כבר יש לנו גזלנים ורוצחים, יש סרסורי זונות ושוק שחור. ובכן, מדוע לא?". יוסף בנטואיץ מירושלים כתב: "מוסד כזה מנוגד למסורת, וחותר תחת כל מפעלנו החינוכי (...) נהיה ככל הגויים. מדוע לא? (...) גם בית בושת ציבורי מותר? אדרבא, הוא עשוי להכניס לאוצר אלפי לירות".

אזרחים אחרים נבהלו לשמוע שהרעיון כבר הועבר לבחינת ועדה בין-משרדית בממשלה. "כל עוד היה רעיון הקמת הקאזינו נחלת בודדים", כתב מרדכי לוין מתל אביב, "עורר צער אך שררה תקווה שלא יוגשם. אולם מרגע שחכמי הכלכלה והתיירות שלנו מתחילים לשקול אותו בכובד ראש (...) הרעיון נעשה מחריד! (...) בישראל, בה יצר הבזבוז והתשוקה 'להעלות' את רמת החיים עולים פי כמה על שאיפת הייצור ועל כושר הגברת התפוקה, גדולה הסכנה".

נתן אלתרמן, ב"טור השביעי" שלו ב"דבר", חיבר שיר ביקורתי על ההצעה להקים קזינו: "לא מונקו בדיוק, לא מונטה-קרלו. משהו דומה. עם גון מיוחד ישראלי (...) יש הברקות אשר אינן צצות כי אם ברגע קצר מסוים (...) יש לגשת אל האדם או המוסד, אשר הקצר בם אירע, ולנערם ולטלטלם ולהחזירם, בוהי ארשת, אלי תחושת מקום וזמן ואל תחומי ההכרה".

ב-23 ביוני 1959, חצי שנה אחרי ידיעת הקזינו הראשונה, הודיע שר האוצר לוי אשכול: לא יקום קזינו בישראל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו