בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

40 שנה אחרי, במוסררה נותנים כבוד לפנתרים

מסלול הליכה בעקבות קבוצת המחאה הוותיקה ייחנך בשכונה הירושלמית

תגובות

"השם שבחרנו מפחיד ולא נעים, אבל האמת היא שאנחנו לא חיות טרף אלא בני אדם וגם אמת היא כי רובנו המכריע אינו שחור אלא לבן. אבל דופקים אותנו. עמוק. אולי לא באופן ישיר, כי באופן ישיר יש שוויון במדינה הזו. אותנו דופקים באופן עקיף". כך, בטקסט לא חתום, נפתח הגיליון הראשון של "דבר הפנתרים השחורים", שראה אור לפני 40 שנה בדיוק. בשבוע הבא יודפס העיתון הזה מחדש ויופץ במקום שבו צמחו הפנתרים השחורים - שכונת מוסררה בירושלים.

שנים ספורות החזיקה התנועה מעמד לפני שהתפוגגה לתוך ההיסטוריה הישראלית, תוך חילופי האשמות בין חבריה בדבר שיתוף פעולה עם המשטרה ועם הממסד. למרות זאת, קשה לדמיין את המאבק החברתי בישראל ואת ההיסטוריה של יחסי העדות בישראל ללא הפנתרים ממוסררה.

עתה מבקשת קבוצת תושבים ואמנים מהשכונה להשיב לפנתרים את כבודם האבוד, דווקא בכור מחצבתם - מוסררה. בעוד עשרה ימים ייערך אירוע יוצא דופן בשכונה - ותיקי הפנתרים שעוד מתגוררים בשכונה, יחד עם סטודנטים שהצטרפו אליה באחרונה, יכריזו באקט אמנותי חתרני על שמותיהם של שני רחובות חדשים בשכונה - "דרך הפנתרים השחורים" ורחוב "הם לא נחמדים", לזכר ההתבטאות המפורסמת של ראש הממשלה גולדה מאיר, שמסמלת יותר מכל את הפער בין הממסד הישראלי לצעירים הזועמים ממוסררה. הרחובות החדשים האלו ישתלבו בתוך מסלול הליכה "בעקבות הפנתרים", שיעבור במוסררה בין סמטאות שכיום אין להן שם.

"כמו שהפנתרים פרצו לתוך הנרטיב הציוני מהאנונימיות שלהם, באותה מידה הסמטאות האלו, שאפילו לא טרחו לתת להן שמות, יקבלו את השם של מי שבעצם שינו את פני השכונה ואפילו את החברה הישראלית", אומר מתן ישראלי, אמן תושב השכונה ואחד מיוזמי המחאה. "אם לא היינו עושים את זה עכשיו הם היו מתים לפני שהיו קוראים על שמם ספסל או אבן", הוסיף ישראלי.

לאורך המסלול פוזרו יצירות אמנות שעוסקות בפנתרים. אחת הבולטות שבהן היא יצירתו של האמן חן שפירא, שמכניסה את הפנתרים לפנתאון הציוני. היצירה, שנקראת "חומה ומגדל גרסת הפנתרים השחורים", היא בעצם לוח מודעות גדול שעליו צייר שפירא יצירה גדולה ואפלה של חומה ומגדל שעליה מודבקים עמודי גיליון "דבר הפנתרים". יצירה אחרת, של רינה שמיר, מורכבת משלטים שמודבקים לספסלים עירוניים שאיתרע מזלם לפנות מזרחה. "ספסל זה פונה למזרח. מכיוון זה תפציע הגאולה. שבו הביטו, צפו לה", נכתב בשלטים.

את המסלול הפיקה קבוצת מוסללה, קבוצת אמנים המתגוררת בשכונה ואחראית כבר לכמה אירועים אמנותיים ובלתי ממוסדים בשכונה, בשיתוף פעולה עם המנהל הקהילתי וועד השכונה. בעתיד הם מקווים להרחיב את המסלול גם לכיכר ספרא הסמוכה. הכיכר, משכנה של עיריית ירושלים, מסמלת את האמירה השנייה של הפטרונות והניתוק בין הממסד לצעירים ממוסררה - "תרדו מהדשא, פרחחים". האמירה הזו נשמעה מפיו של ראש העיר טדי קולק, שיצא אל הפנתרים באחת ההפגנות הראשונות שלהם ב-1971.

לרגל האירוע התכנסו כמה פנתרים שעדיין גרים בשכונה. אף על פי שחלקם נמנו עם שורת ההנהגה, הם נותרו פחות מוכרים לציבור הישראלי מאשר מי שזוהו לימים כנציגי הפנתרים. הוויכוחים הישנים על שאלות כמו באיזה בית התרחשה הפגישה הראשונה או מי באמת בגד ושיתף פעולה עם המשטרה, או מכר את נשמתו לשטן של הממסד האשכנזי תמורת תפקיד או משכורת, לא שככו. אבל כיום הם אינם ששים לדבר על הנוסטלגיה, הוויכוח האמיתי הוא על כמה השתנה המצב מאז ימי הפנתרים ומה צריך לעשות היום.

קוקו דרעי מאשים את הדת והימין הקיצוני, רפי אוחיון חושב שהבעיה היא דווקא בחינוך. אחרים מסכימים שאמנם חל שינוי כלפי עדות המזרח, אבל שהדרך עדיין ארוכה. "לפנתרים היה חלק בכל מה שקרה אחר כך: שיקום השכונות, ש"ס, המוזיקה המזרחית", אומר דוד בן עיון. "זה נכון", מסכים אוחיון, "אבל אותן קבוצות ששלטו בנו אז שולטות בנו גם היום, המהות היא אותה מהות. כשאני הולך לאקדמיה עדיין יש 10% מזרחים, גם בתקשורת. רק בבתי הסוהר זה 80%". את הוויכוח קוטעת יעל לוי, תושבת השכונה שנולדה שלוש שנים לאחר תחילת מאבק הפנתרים. "מה שהם עשו פתח לנו את כל הדלתות... בזכותם, הילד שלי, בן 15, יכול לעשות היום מה שהוא רוצה, שום דבר לא יעצור אותו". איציק אטיאס, אמן ופנתר בדימוס שהחל את דרכו האמנותית בהכנת שלטים להפגנות הפנתרים, מסכים: "הזמן עשה את שלו, הדברים השתנו לטובה. עובדה שיש לי ילדה שגמרה מנהל עסקים ואחרת שלומדת משפטים".

הצעיר שבהם, בן עיון, היה בן 13 כשהתנועה יצאה לרחובות. המבוגר, אליעזר אברג'יל, היה בן 21. חלקם בילו תקופות במעצר או בכלא, אך כיום כולם בעלי משפחות שגאים בשכונה שלהם ובתקופה שלהם בפנתרים. אף אחד מהם לא רכש קוטג' בשבוע האחרון, למרות שהם מזלזלים ב"מרד הפייסבוק". "היום המחאה זה לעשות לייק, מה אתה עושה לייק? תפגין, תצעק, תקבל מכות", אומר דרעי בתסכול.

כולם רואים במוסררה של השנים שלאחר מלחמת ששת הימים, שהיתה שכונת עוני על קו התפר של ירושלים, את בית הגידול ההכרחי לצמיחת תנועת המחאה. "פה הקמנו את התנועה, זה לא יצא משום מחשבה על פוליטיקה, אלא כתוצאה של כאב וזעם שהיה אצור בתוכנו", אומר דרעי. הוא מוסיף גם משפט שמתכתב בצורה לא מודעת עם מה שנכתב בגיליון "דבר הפנתרים השחורים", לפני 40 שנה: "גידלו אותך כמו חיה ואז אומרים לך אתה חיה. אבל אתם עשיתם אותי חיה".

השכונה השתנתה מאוד מאז ימי הפנתרים. קבוצות חדשות - חרדים, סטודנטים לאמנות, אמריקאים וגם שכבה קטנה של עשירים שהתאהבו בבתים הערביים הישנים של השכונה - הפכו אותה לאחת השכונות המגוונות ביותר בירושלים. כולם מסכימים שמדובר בקהילה מגובשת ושהם שמחים שהם גרים בה היום ושילדיהם ימשיכו ויתגוררו בה בעתיד. דרעי מתגורר באותו בית מאז נולד - דירה על גג בית ערבי. הנוף הנשקף מהדירה מדגים בצורה הטובה ביותר את השינוי. כיום שוכנת הדירה על גדת כביש מספר 1 ופסי הרכבת הקלה. אבל דרעי זוכר נוף אחר מלפני 1967, "פעם הביוב זרם דרך השכונה והצטבר פה למטה, בשטח ההפקר, ונוצרה פה ביצה. צמחו קני סוף ועצים ענקיים, זה היה מגרש המשחקים שלנו. היו באות חסידות, היו פה תנים ושועלים. בלילה שמענו את הקולות של התנים, היינו ילדים וחשבנו שזה אריות", מספר דרעי. "אולי אלו היו פנתרים", מעיר ישראלי.



אטיאס, אברג'יל, בן עיון ואוחיון. לפנתרים היה חלק בכל מה שקרה אחר כך: שיקום השכונות, ש''ס, המוזיקה המזרחית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו