בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אחרי מות | גבריאל צפרוני, עיתונאי ומנכ"ל "הבימה", 1914-2011

תגובות

"מלון 'המלך דוד' בזמן המלחמה - זה היה מקום הריכוז בין האוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס ההודי. זה בא מלונדון, זה מכלכותה וזה מצ'ונקין. אמו של פארוק, איפה הכרתי אותה? במצרים לא יכולתי להכיר אותה, גם לא את אחותו הצעירה פארידה. כשהיו האנגלים שואלים 'גבי, איפה נולדת?' הייתי עונה 'נולדתי בתל אביב, חונכתי בקינג דייוויד'".

כך סיפר גבריאל צפרוני (צפלביץ') להדרה לזר, מחברת הספר "המנדאטורים", וכהרגלו, דבריו מתובלים במסתורין, כי בעצם נולד בווילנה ועלה כילד עם משפחתו. לשמשון חלפי, מחבר "חולמים בחולות" (בהשתתפות בתו רחל חלפי), סיפר, כי כבר בגיל תשע חילק בתל אביב "לחם צרפתי" ממאפיית קרבצוב שברחוב יצחק אלחנן וכי "הסוציאליסטים הפכו אותי לאנטי-סוציאליסט". בין לקוחותיו היו ז'בוטינסקי, רחל המשוררת וביאליק.

לזאב גלילי מ"מקור ראשון" סיפר, כי פעם נופף ביאליק במקלו לברמן, נהג האוטובוס, וקרא "עמוד". ברמן העיר לו, כי אומרים "עצור". נוסעי האוטובוס היו כמרקחה: לתקן את העברית של ביאליק? על פי צפרוני, ברמן נאלץ לעזוב את תל אביב עד יעבור זעם.

הקריירה העיתונאית של צפרוני החלה בחלוקת "דבר" למנויים, עד שרוזה כהן, אמו של יצחק רבין, חוללה שערורייה על שמעסיקים ילד בן עשר בעבודה כזאת. הוא החל לשמש כ"רפורטר" ב"חזית העם" של "ברית הבריונים" הרוויזיוניסטית וב"דואר היום" של איתמר בן אב"י, והיה ראש המערכת הירושלמית של "הבוקר". ד"ר מרדכי נאור בספרו "רבותי - העיתונות" כתב, כי היה בין הכותבים והעורכים הצעירים שבזכותם נהפך "הבוקר" לחלוץ בתחום הרפורטז'ה. העובדה שערבים פצעו אותו פעמיים והוא כנראה הרג אחד מתוקפיו לא הפריעה לו לקיים קשרים הדוקים עם אנשי העיתון הערבי היפואי "אל-דפאע". המשורר והעיתונאי חיים גורי מספר, כי צפרוני היה העיתונאי היהודי היחידי שב-1935 השתתף בהלוויית שייח עז א-דין אל-קסאם, וכשדיווח על כך פסק דוד בן גוריון: "מעכשיו גם לערבים יש טרומפלדור משלהם".

צפרוני חוצה הקווים כתב בעבור הרוויזיוניסטים, אך חבריו היו מפא"יניקים, לבש חליפת שלושה חלקים, אך כיתת את רגליו בסמטאות להשיג סיפור טוב. הוא חי ונשם עיתונות, בין רחוב הסולל (היום החבצלת), שכונה "פליט-סטריט הירושלמי" (על שם רחוב העיתונות הנודע בלונדון), לבין הבר של "דייוויד בילדינג", שם שכנה לשכת העיתונות הממשלתית. זה המקום, שכדברי דומיניק לאפייר ולארי קולינס בספרם "ירושלים, ירושלים" "הפך להיות המקום האחרון בירושלים שבו התחככו זה בזה ערבים, יהודים ובריטים". הדי הקרבות בימין משה הסמוכה התערבו לא פעם במסיבות העיתונאים.

צפרוני, כתב "הבוקר" ו"דיילי טלגרף", ויוליאן מלצר, כתב "ניו יורק טיימס", היו העיתונאים היהודים היחידים שהוזמנו למסיבות אצל קתי אנטוניוס, הערבייה הנוצרייה הידועה ביותר בירושלים. עם הכתבים הערבים התרועע, וכשנגנבה מכוניתו סייע לו עמית ערבי לקבלה בחזרה. ידיעות חשובות שקיבל העביר לשלוש המחתרות.

בליל הפרידה מהמנדט התערב עם סגן הקונסול האמריקאי העוין, שירושלים תעמוד (אחרי שנים פגש אותו במקרה במסעדה ברומא - היכן אם לא ליד שולחנו של פארוק המודח - ושם גבה את חובו). על יציאת הנציב העליון כתב ב"הבוקר": "קפטן סקוטי ומספר חיילים אתו עלו לגג והורידו בלוויית תקיעת חצוצרות את הדגל הבריטי. עמדתי בגן ודמעות בעיני".

בשנים 56'-1959 השתתף צפרוני בתוכנית הפופולרית ב"קול ישראל" "שלושה בסירה אחת", ודן אלמגור, צעיר המשתתפים, אומר, כי אף על פי שידיעותיו חבקו עולם, הוא נטל לעצמו את המשבצת של ההומור היהודי. למשל, סיפור כיפה אדומה בעיתון חרדי: "לב מי לא ישמח ועין מי לא תדמע בצאת הסבתא וכיפת-השני בריאות ושלמות מחדרי בטן הזאב, שנפל ולא יוסיף קום".

מ-1962 היה עורך "הבוקר", עיתון הציונים הכלליים, עד שנסגר בסוף 1965. אבל עדנה עיתונאית היתה לו במלחמת ששת הימים. על כיבוש העיר העתיקה כתב ב"מעריב": "המשיח הגיע אתמול לירושלים כשהוא עייף, אפור, רכוב על גבי טנק". למראה הרב שלמה גורן נושא שם ספר תורה חש, כי "ברגעים היסטוריים אלה איבדו המלים את משמעותן".

הוא נתקל באלוף דוד שאלתיאל, שהואשם בנפילת העיר העתיקה בתש"ח, ובחרטה כתב: "כמה מיררתי גם אני את חייו באותם הימים". בהגיעו להר הבית נסחף: "יום זה ייחרת בקורות עמנו כיום שחרור ירושלים, ובהיסטוריה של האנושות כמפנה הדומה לניצחון הבריטי על הארמדה הספרדית או בקרב ווטרלו".

איחוד העיר זימן לו פגישות נרגשות עם מכריו מימי המנדט. ב"אמריקן קולוני" נפל על צווארה של ברטה וסטר הישישה, וד"ר מוחמד דג'אני אמר לו, כי "אם ישראל תציע מדינה פלסטינית בחלק מארץ ישראל, יקום שלום בינינו".

בשלהי 1968 התמנה צפרוני למנכ"ל תיאטרון "הבימה", שהיה במשבר: הקולקטיב המיתולוגי שלו התפרק, והבניין היה נתון בשיפוצים מתמשכים. להדה בושס מ"הארץ" הסביר מדוע קיבל את התפקיד שאיש לא רצה בו: "צר לי לראות אנשי במה חשובים במצב קשה כל כך". מיד עם כניסתו נאלץ לטפל במעילה שהעכירה את האווירה. אך הבניין נפתח מחדש ב-1970, ותחת הניהול האמנותי של שמעון פינקל הועלו "הצוענים של יפו" של נסים אלוני, "הכנסת כלה" של ש"י עגנון, "הו הו יוליה" של אפרים קישון, ועוד.

ב-1973 הציעה קבוצה של שמונה אמנים צעירים לקחת לידיה את ההנהלה האמנותית. הצעתם נדחתה. "זה עתה פירקנו את קולקטיב השחקנים", אמר צפרוני למיכאל אוהד ב"הארץ" ביוני 1973, "ועכשיו רוצים שנקבל קולקטיב של מנהלים?".

מאז פרש, ב-1976, כתב על "חזית העם" קצר הימים של אורי צבי גרינברג, יהושע י. ייבין ואבא אחימאיר, "העיתון שאנשים אהבו לשנוא"; על "דרור", עיתונו של איתמר בן אב"י, שנכתב באותיות לטיניות (Shaaruriya be Tel Aviv); על שלמה בן ישראל, כתב מוכשר של "דואר היום" וכותב ספרי בלשים; על רוי אלסטון הפרו-ציוני, שטורו ב"פלסטיין פוסט" הושווה ל"טור משוריין רב-עוצמה"; ועל "עיתון מיוחד", הצהובון של אלכסנדר זאובר, שחרז את כותרותיו הסנסציוניות: "רשרוש בלבו של חתן, גרם לביטול נישואין לבתו של רפתן". צפרוני, שזכה בתואר יקיר תל אביב, הניח אחריו את נעמה, עורכת משנה של "ארץ אחרת", בתו מאשתו שולמית לבית אבולעפיה.



גבריאל צפרוני



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו