יוסי מלמן
יוסי מלמן

מחר, 4 ביולי, ימלאו 35 שנים למבצע "כדור רעם" - הפעולה הנועזת של צה"ל באנטבה, אוגנדה, לשחרור בני הערובה שנחטפו בידי מחבלים פלסטינים וגרמנים, בטיסת אייר פרנס. אילן הרטוב, שהיה אחד מבני הערובה, מבקש עתה לנתץ את המיתוס שהתקבע בקשר למאורע אחד הקשור בחטיפת המטוס - הטענה שהמחבלים הפרידו בין יהודים ללא יהודים, באופן המזכיר סלקציות שעשו הנאצים ליהודים במחנות ההשמדה. "לא היתה סלקציה כלפי היהודים - אנטבה לא היתה אושוויץ", אומר הרטוב בראיון ל"הארץ".

הרטוב, בן 83, גמלאי של משרד החוץ, ליווה באותה טיסה את אמו דורה בלוך למפגש משפחתי בפאריס. בלוך, שהיתה בת 73, נרצחה בידי סוכני שליט אוגנדה אידי אמין, כנקמה על המבצע, בעת שאושפזה בבית החולים באנטבה.

מטוס האיירבוס של אייר פרנס המריא ב-27 ביוני 1976, בטיסה 139, מתל אביב לפאריס, עם כ-260 נוסעים ואנשי צוות. המטוס חנה בחניית ביניים באתונה ושם, בשל סידורי ביטחון כושלים, עלו עליו ארבעה חוטפים: שני פלסטינים, ג'ליל אל ערג'ה ועבד אל לטיף עבד אל ראזק אל סאמראי; ושני גרמנים, וילפריד בוזה ובריגיטה קוהלמן. לאחר החטיפה נחת המטוס לחניית ביניים בבנגזי בלוב ולאחר שתידלק (ונוסעת ישראלית-בריטית, שהתחזתה לאשה הרה שעברה הפלה שוחררה ממנו), המשיך ליעדו באנטבה.

שם תוגברו המחבלים בכמה מחבריהם ובחיילי צבא אוגנדה, ששיתפו אתם פעולה בהוראת אידי אמין. החוטפים השתייכו לקבוצת הטרור של ד"ר ודיע חדד, שהמטה שלו היה בתימן ושפרש מהחזית העממית לשחרור פלסטין של ד"ר ג'ורג חבש. כעבור כשנתיים מת ודיע חדד, שחלה בלוקמיה, בבית חולים במזרח גרמניה. עד היום מתנהל ויכוח במוסד, אם מת ממחלתו או שזו החריפה מרעל שהוטמן לו בשוקולד בלגי ששלח לו המוסד. נוסף לדורה בלוך נהרגו במבצע סא"ל יונתן נתניהו, מפקד כוח הפריצה, עוד שלושה בני ערובה, כל החוטפים ו-20 חיילים אוגנדים.

"המחבלים הפרידו בין ישראלים ללא ישראלים", אומר אילן הרטוב, שנמנה עם ההנהגה הלא רשמית של בני הערובה, ושהיה המתרגם הרשמי מאנגלית לעברית לשיחות עם אידי אמין, שביקר את בני הערובה כמה פעמים. "ההפרדה נעשתה על סמך הדרכונים ותעודות זהות שאספו מאתנו. לא היתה כל סלקציה כלפי היהודים".

ביום השלישי לחטיפה רוכזו כל הישראלים, לדרישת החוטפים, ובהם גם בעלי אזרחות כפולה, ישראלית וזרה, באולם הנוסעים. הצטרפו אליהם אנשי צוות המטוס בראשות הקברניט הצרפתי מישל בקוס. שאר הנוסעים, שנשאו דרכונים זרים, הועברו לחדר אחר. מאוחר יותר שוחררו בידי המחבלים והוטסו לפאריס.

"רבים מהמשוחררים היו יהודים", אומר הרטוב. "בשיחות שחברי ואני ניהלנו עם כמה מהמחבלים הם אמרו לנו במפורש: אנחנו לא נגד היהודים, רק נגד ישראל. נכון שהמחבלת הגרמנייה התנהגה כמו נאצית. היא צרחה ואיימה כל הזמן שתהרוג אותנו. אבל כמה מחבריה נהגו אחרת ביחס אלינו. אחד מהם היה זה שקראנו לו הפרואני (הוא היה נציג ארגונו של חדד בדרום אמריקה, י"מ.)".

הרטוב מספר שצורפו לישראלים שני זוגות יהודים, מבלגיה ומארה"ב, ושני נערים מברזיל, שסיימו שנת לימודים בישיבה בירושלים. "הם צורפו לישראלים כי בעת שנחתנו, לפנות בוקר באנטבה, הם עטו תפילין והתפללו תפילת שחרית. פנינו לפרואני וביקשנו שיועברו לקבוצת הזרים, כי הם לא ישראלים. הפרואני הסכים והעביר את שני הברזילאים. אחר כך הם שוחררו יחד עם שאר הזרים. הוא התנצל שלא יוכל לשחרר את שני הזוגות האחרים כי הגרמנייה לא תרשה זאת".

הרטוב נזכר בשיחה שניהל אחד מאנשי ההנהגה, יצחק דוד, עם המחבל הגרמני וילפריד בוזה. דוד, שנפצע במבצע החילוץ, היה סגן ראש עיריית קרית ביאליק וניצול אושוויץ. את חוויותיו מאנטבה ואת חייו תיעד בספר זיכרונות "חזרתי גם מאנטבה" (הוצאת זוהר (1978). "חשבתי שצריך לשוחח עם בוזה, בהזדמנות שתיקרה לנו", ציין הרטוב, "בגלל משפט הסיום של בוזה כשנאם לפנינו בטיסה. ואמר: כעת אתם מבינים כיצד פועל הראש של מהפכן גרמני משוגע".

הרטוב מוסיף ש"בגלל המשפט הזה חשבתי שאפשר לדבר עם בוזה. עם המחבלת הנאצית לא היה טעם לדבר. כשהגענו לאנטבה עודדתי את דוד, שנפטר כבר, שידבר עם בוזה. דוד הראה את המספר על זרועו ואמר בגרמנית לבוזה: עשיתי טעות כשאמרתי לילדי שיש גרמניה אחרת. כשאני רואה מה אתה וחבריך עושים לנשים, ילדים וקשישים, אני רואה ששום דבר לא השתנה בגרמניה. בוזה, שעד אז הפגין קור רוח ותקיפות, החוויר ורעד. אתה טועה, השיב. ביצעתי מעשי טרור במערב גרמניה כי הממסד השלטוני הכניס לשירותו נאצים וריאקציונרים. אני גם יודע שהירדנים הרגו בספטמבר 1970 יותר פלסטינים מהישראלים וכך גם עשו הסורים בתל אל זעתר (קרב שהתנהל ב-1976 במלחמת האזרחים בלבנון, ובה טבחו הנוצרים והסורים בפלסטינים, י"מ). אני וחברי נמצאים כאן כדי לעזור לפלסטינים כי הם האנדרדוג. הם הסובלים. אז יצחק דוד ענה לו: אם כך, כשהפלסטינים יקיימו את מה שהם מבטיחים ויזרקו אותנו לים, נפנה אליכם כדי שתעזרו לנו לחטוף מטוסים ערביים".

שיחה זו, סבור הרטוב, הותירה רושם עז על בוזה, וגרמה לו לחמול על בני הערובה הישראלים ולא לירות בהם כשהחלה פעולת צה"ל. "כשהחלו היריות בוזה היה היחיד מהמחבלים שנכנס לאולם שלנו עם קלצ'ניקוב ביד. הוא כיוון אותו לעברנו, אך מיד התעשת ופקד עלינו לסגת לבתי השימוש כדי שנמצא שם מחסה. הוא לא ירה לעברנו אלא רק לעבר החיילים. לאחר שנהרג בחילופי האש, ראיתי שהקלצ'ניקוב שלו מכוון לעברם".

אילן הרטוב מזכיר כי לאנטבה הגיעו שניים שלושה שליחים של אש"ף. האחד היה האני אל חסאן (שחי היום במרוקו) והשני חאלד א-שייח מטול כרם, נציג אש"ף באוגנדה, ולימים שגריר הרשות הפלסטינית בהודו. "הם אמרו לי שבאו בשליחות ערפאת לדבר על לבו של אידי אמין שלא יאונה לנו רע. אני יודע שערפאת עשה זאת מאינטרסים שלו. הוא הבין שהפעולה של חדד פוגעת באינטרס הפלסטיני. גם את זה צריך לספר למען ההיסטוריה".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ