בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כוכב "הסמויה" מחפש תקווה בין ערימות האשפה

שחקן סדרת הפשע האמריקאית, בנגה אקינאבה, ביקר השבוע בעיר לוד במסגרת ביקורו בישראל. בטור מיוחד שכתב ל"הארץ" הוא מתאר את הדמיון הרב שהוא רואה בין העיר המעורבת ותושביה העניים לבין העיר בה מתרחשת עלילת הסדרה הפופולרית

תגובות

"כשאתה עוקב אחר סמים, אתה מקבל נרקומנים וסוחרי סמים. אבל כשאתה מתחיל לעקוב אחרי הכסף, אתה לא יודע לאן, לעזאזל, זה ייקח אותך" - הבלש לסטר פרימון מ"הסמויה".

במשך הדורות, לוד נכבשה על ידי עמים רבים ושונים: יהודים, רומאים, נוצרים, מוסלמים, עותמנים ועוד. כיום סובלת העיר מרשימה ארוכה של תחלואים, שנובעים מסיבות רבות החל מכובשים שהתחלפו חדשים לבקרים וכלה במנהיגים גרועים, אפליה בין-גזעית, פשיעה, הריסת בתים וסמים. מכל הבחינות האלה, לוד דומה לבולטימור בה מתרחשת עלילת הסדרה "הסמויה" (The Wire).

שיחקתי בסדרה הזו בתפקיד כריס פארטלו. מאחר שגדלתי בסביבה הדומה ללוד, ובגלל החודשים הרבים שבהם השתתפתי בצילומים, ראיתי במו עיניי באיזו דייקנות מציגה "הסמויה" את בולטימור, מרילנד. יוצרי הסדרה התעקשו על כנות ברוטלית, מהסוג שלעתים נדירות מרשים להציג בטלוויזיה. לרבים, שחשבו כי הסיבות לתחלואי בולטימור הן אך ורק הסמים או האוכלוסייה השחורה הענייה, הסדרה הרסה את האשליות שיצרה התקשורת. העוני בסדרה אינו מוגבל לגזע זה או אחר. שחורים, לבנים והיספנים הם קורבנות לא רק של שיטפון הקראק וההרואין שהרס חלק גדול מהעיר בשנות ה-80 וה-90, אלא גם של תקנות בנייה, חלוקה לאזורים ומדיניות דיור גזענית שננקטו על ידי בכירים מושחתים או חסרי כישורים. וכמובן, משטרה שלדברי רבים ביצעה פשעים, במספר דומה לאלה שפענחה.

לוד דומה כמו שתי טיפות מים לשכונות העוני של אמריקה. אני מכיר אותה כמו את כף ידי, למרות שמעולם לא הסתובבתי ברחובות גטו של מדינה אחרת. רק תשנו את המזון והפנים, ותראו שאין ביניהן הבדל. אני מתגורר כעת בברוקלין, לא הרחק מקווינס שבה אנחנו מצלמים את הסדרה הנוכחית שבה אני משתתף, "האחות ג'קי" עם אידי פאלקו מ"הסופרנוס". ולמרות שלברוקלין יש שכונות עוני משלה, מה שקורה בלוד ובבולטימור שייך לקטגוריה שונה לגמרי.

אני משוטט ברחובות עם האחים תאמר וסוהייל נאפר שמדריכים אותי. הם חברים בלהקת הראפ "דאם" ולכן הם גיבורים מקומיים. במקום לפנות לסמים ולאלימות, הם פנו למוזיקה ולפעילות למען הקהילה. לעתים קרובות הם לוקחים אורחים לסיור בעירם השכוחה. אני יצאתי איתם פעמיים לסיור כזה.

אני זר במדינה הזו ולכן אני מניח שרוב האנשים מודעים למצוקתה של העיר. כשנסעתי בישראל ובפלסטין, ראיתי פנים עצובות כשנושא לוד עלה בשיחה. מאחר שהיא משתרעת על שטח לא גדול, 12.266 קמ"ר, קל לפרק את לוד לגורמים. ההיסטוריה האתנית המגוונת שלה היא מיקרוקוסמוס המתאים לתיאור העימות בכללותו. כיום, רוב תושבי העיר הם גרוזינים, תימנים, מרוקאים, הודים, רוסים, אתיופים וערבים. קצת מכל סוג.

סוהייל, תאמר וג'קי סלום, במאי הסרט התיעודי שלהם על ההיפ הופ הפלסטיני, שהוצג בפסטיבל סאנדנס, לוקחים אותי לאכול באחת המסעדות האהובות עליהם. אני מוציא את העט והפנקס שלי ומתחיל להתרגש. יש לי מיליון שאלות, אבל תאמר אומר לנו שעדיף שקודם כל נאכל. אני מתנפל על החומוס, סלט החצילים, הפיתות והרטבים ומנסה לא להיראות כמו אמריקאי גרגרן, אבל זה מאוחר מדי. אני טועם מכל דבר לפחות שלוש פעמים, ואז אני רואה שהמלצר חוזר ונעמד ליד השולחן עם שיפודים. "אני תמיד שוכח לא להתמלא מהסלטים", אני אומר בפה מלא פיתה. כולם צוחקים כשאני טועם מהעוף והכבש. אני נושם לתוכי כל מה שמוצב לפניי.

בלוד יש רק שני סוגי זמן - לפני 48' ואחריה. חלק גדול מהעוני נוצר או גדל אחרי קום המדינה. המאמצים שנעשו כדי לייהד אותה פגעו כנראה בזרימה הטבעית שלה כעיר עתיקת יומין. ההרגשה היא כאילו העיר היא יצור שמשיב מלחמה שערה ומעניש את כל התושבים. שנים לאחר מכן התרחשה יציאה המונית נוספת, כשערבים ויהודים עשירים יצאו מהעיר ועברו לשכונות מבוססות יותר או יצאו לחו"ל. לוד נעשתה ענייה יותר.

אנחנו הולכים כעת לדהמש. זהו כפר ישן שהיה קיים זמן רב לפני 48'. אחרי 48' הוא הפך לכפר "לא מוכר". כל הכפר, על 600 תושביו, מועמד להריסה. קל להרגיש בו כשמתקרבים אליו. ריח חריף תוקף את אפי. לפני שאני מצליח לשאול מה הסירחון הזה, אני מבין את הסיבה לכך כשאני עובר את הפינה. ערימות אשפה נרקבות בשמש לצד הדרך המובילה לכפר. "אנחנו יכולים לעצור כאן לרגע?", אני שואל את תאמר. הוא מעווה את פניו בגלל הריח ומנסה לסוכך על בנו, שאותו הוא מרכיב על גבו. אני רואה שהוא לא רוצה לעצור אך הוא עוצר בכל זאת. אני מבקש מהצלם לצלם את המקום המדהים הזה. מאחר שהוא צלם, הוא אוהב מראות מיוחדים במינם, אך הוא גם מסוגל בקושי להוריד את היד מהאף כדי לצלם את התמונות.

אני לא מצליח להבין איך אפשר לנתק את שירותי התברואה והמים מבני אדם רק משום שהם מתגוררים במקום שהמדינה הכריזה עליו כ"לא מוכר", למרות שהם התגוררו בו לפני קום המדינה. זה נשמע כמו בדיחה עצובה. חשבתי שקבלת מים נקיים ושירותי תברואה הם זכות, שבני אדם זכאים לקבל בהתאם לזכויות האדם המוכרות בכל העולם. האם טעיתי? אבל הנה, ממש לפניי, מאות בני אדם נאלצים לחיות בתוך האשפה שלהם.

סמוך למקום שבו מתחיל קיר האשפה נמצאת חלקת אדמה קטנה ובה מגלשה קטנה, ספסל ונדנדה לשניים. הם נמצאים כמעט באמצע הלא-כלום וממש לא מתאימים לרקע הזה. זהו, רשמית, "מגרש משחקים לא מוכר". כואב לראות אותו, למרות שאין זה מונע ממני מלצחוק בקול רם על הגיחוך שבכך. "יש צו הריסה על מגרש המשחקים הזה", אומר לי סוהייל. "מה? אתה עובד עליי?", אני שואל בתדהמה. עיניו אומרות לי שזו אינה בדיחה.

כיום, רק העוני מאחד רבות מהקבוצות האתניות. תאמר וסוהייל לוקחים אותי לשכונת התחנה המפורסמת. אחד הבתים הראשונים שרואים, אחרי שחוצים את מסילת הרכבת, נראה כמו תחנה למכירת סמים, מכיוון שהוא מוקף בגדר תיל גבוהה ובמצלמות אבטחה. החששות שלי גוברים כשתאמר מבקש ממני להוריד את המצלמה ולא לצלם את הבית הזה. "אמצעי אבטחה דומים יש גם בבולטימור. סוחרי סמים צריכים תמיד לבדוק מי מתבונן בהם", אני אומר לו. אנחנו ממשיכים ללכת. השכונה היא ערבית. היא נקראת שכונת התחנה כי הכניסה שלה נמצאת על מסילת הרכבת. ממש ממולה נמצאת שכונה יהודית של המעמד הבינוני, שגם היא קרובה למסילת הרכבת. לא מעט אנשים משתי השכונות מתו כשחצו את המסילות האלה, מספר לי תאמר.

אחרי שנים של בקשות מהעיריה לעשות משהו בנידון, שנה אחת שבה נהרגו כמה ילדים הביאה לשינוי. אך העירייה הקימה קיר כדי להגן על תושבי השכונה היהודית בלבד. בין הבתים שבצד הערבי לבין המסילה מפרידות רק ערימת זבל וגדר חלקית, שכבר נפלה מכובד האשפה הגדלה והולכת. גם כאן, העירייה אינה מספקת שירותים סדירים. מערכת ערכים שמפלה בין בני אדם שונים שולטת שליטה מלאה בפוליטיקה ובנורמות התרבותיות של העיר הזו.

אבל יש תקווה. לא תאמינו, אבל לא כל התרשמויותיי מהעיר היו עגומות. אני מנסה להתבונן סביבי דרך משקפי ההיסטוריה. כשאני מביט בלוד בעיניים כאלה, ברור לי שהעיר החלשה הזו לא תיפול לעולם. היא ראתה את הטוב ביותר והרע ביותר שחלק זה של העולם יכול להציע לה. היא היתה מרכז לאמנות, למסחר, לשפיכות דמים, לגזענות ולדו-קיום. לוד איננה רק בולטימור, אלא גם כולנו, במכוער ביותר וביפה ביותר שבנו. פניה והשיוך האתני של תושביה יכולים להשתנות, אבל לוד תתקיים הרבה אחרי כולנו.

בנגה אקינאבה

שחקן אמריקאי שמוכר בעיקר בזכות תפקידו בסדרה "הסמויה". אקינאבה נולד בוושינגטון להורים ממוצא ניגרי, ובשנים האחרונות הוא מטייל בעולם וכותב על חוויותיו



בנגה אקינאבה מצטלם עם ילדים בלוד, השבוע. ''כשנסעתי בישראל ובפלסטין, ראיתי פנים עצובות כשנושא לוד עלה בשיחה''



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו