בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כבר יותר מ-60 שנה: "מדינה מחפשת גג"

תגובות

בערב קיץ של שנת 1945 צעדו מאות בני אדם בכבישים ובשבילים המוליכים אל שרונה, כיום במזרחה של תל אביב: כ-250 משפחות על ילדיהן, חיילים משוחררים, תושבים ותיקים ועולים חדשים. בהגיעם אל שדות שרונה, התיישבו על האדמה וחיכו לאור הראשון של הבוקר. עם שחר הזדחלו מכיוון תל אביב עוד ועוד בני אדם, רכובים על אופניים או נוהגים במכוניות משא עמוסות עמודי ברזל וחוטי תיל דוקרני, קרשים וחומרי בנייה. נמאס להם ממצוקת הדיור בחדריהם הצפופים והם החליטו על פעולת "שיכון עצמי". "נשים ישבו על האדמה וילדיהן סביבן כשרוחם טובה עליהם והם מביעים בשירה את רגשות השמחה המפעמים בלבותיהם לאור הסיכויים ל'שיכון עצמי'", דיווח אז "הארץ".

התקוות נגוזו עד מהרה עם הופעתם של קצינים, מפקדי מחוז וכ-150 שוטרים בריטים עם קסדות ואלות, שפיזרו את הפולשים ופירקו את המעט שהספיקו לבנות. מחאת הדיור, שהחלה בשירה עליזה, נדמה לעת עתה, אבל עוד יבואו נוספות; כי גם כאשר החליפה צורות והגורמים לה השתנו מתקופה לתקופה, מצוקת הדיור בישראל מעולם לא נסוגה מסדר היום החברתי.

תאווה לדירות פאר

בימי צנע ומעברות, בתקופות דחוסות של קליטת עלייה, כאשר נבנו שיכונים ציבוריים לרוב - מעמד הביניים של ישראל התלונן על מה שליברמן מכנה כיום "צרות של עשירים": מחסור בדירות להשכרה, מחירי דירות מאמירים ומשכנתה גבוהה, המשעבדת גם את בעלי השכר הממוצע ומעלה. "כבר לפני המלחמה עלתה דירה עירונית בארץ ישראל פי 2-4 ממחיר דירה כזו בהולאנד או בשווייץ", כתב ארנסט כהן ב"הארץ" בשנת 1948, ויצא נגד "הבנייה האינדיווידואליסטית והרכושנית במקום בנייה לפי תכנון רבתי ולטובת הכלל". בכל הנוגע לדיור "נכשלה שיטת הכלכלה הליבראלית של המאה ה-19", גרס כהן, והזכיר: "תנאי שיכון טובים וזולים הכרחיים לחיי עם בריאים ומאושרים ולחיי משפחה הרמוניים".

כבר ב-1952 קבל עיתון "דבר" על "התאווה העזה לדירות פאר", נחלתם של עסקנים ובכירי הסתדרות ש"דווקא בזמן שגדלה המצוקה בדיור" מצאו "שעת כושר להקים להם דירות פאר שופעות רווחה והידור". "הרי זה לא רק עוון וחטא מבחינת המוסר הציבורי האלמנטרי, המצווה על כל אדם במדינה ובתקופה של קיבוץ גלויות, אלא גם דוקר את העיניים בניגוד המשווע בין רמת משכנם של אלה לבין זו של המונים רחבים ביישוב", נכתב בעיתון. כתריסר שנים אחר כך מצאה הממשלה דרך להזרים כסף למשכנות העוני באמצעות הטלת מס על אותן "דירות פאר", שהוגדרו כדירות ששטחן עלה על 125 מ"ר. אלא שחברי הכנסת הודו שמשמעות כספית כמעט ואין למס כזה, מפאת מיעוט בדירות פאר שכאלו בערי ישראל; כוחו היה מוסרי בעיקרו, ללמד את אזרחי ישראל להימנע ממותרות שכאלה. ו"מי שבונה לעצמו דירת פאר, מן הדין שירים את תרומתו למען אלה הנמצאים בתחתית הסולם החברתי", גרסו אז. במפתיע, לא רק מפ"ם ומפא"י תמכו בחוק - גם הליברלים.

נשמע מוכר? אותן כותרות, אותן בעיות גם ב-1988

המצוקה הורגשה לא רק בשכבות החלשות והיא הלכה וגאתה עם גל העלייה מבריה"מ של ראשית שנות ה-70. בפברואר 1971 דיווח ב"הארץ" יהושע גלבוע על "זוגות צעירים ממורמרים בגלל קיפוח בדיור לעומת העולים": "לעולה היורד מכבש המטוס כבר מחכה שיכון מרווח יחסית, ואילו זוג צעירים ישראלי שמילא את כל חובותיו למדינה נאלץ להמתין שנים ולהסתבך בחובות כבדים כדי להגיע לדירה משלו". ב-1974 כתב נתן דונביץ', באחד מטוריו הרבים שהוקדשו למצוקת הדיור, על "מדינה מחפשת גג": "ישראלי צעיר נעשה עבד לדירתו כבר בצעדיו הראשונים בחיים... זוגות צעירים רבים נמנעים מהנאות שונות, בסיסיות, שהן מובנות מאליהן לבני גילם בארצות אחרות. כי הם עבדים לחובות".

"מה הבעיה? שיתחתנו"

ב-1975 קם ארגון קטן שהזכיר למדינה כי יש מי שמצוקתו רבה יותר מזו של הזוגות הצעירים, ואלה הם הרווקים, שלפי חוקי המדינה לא היו זכאים לעזרה. ירוחם משל, מזכ"ל ההסתדרות, סירב להבין את פשר ההתארגנות הזו. "מה הבעיה? שיתחתנו", אמר. ארבע שנים אחר כך, שבועיים אחרי כניסתו לתפקיד שר השיכון, פרס דוד לוי את מצעו לפתרון הבעיה: זירוז הפשרת קרקעות והקפאת בניית מגורי יוקרה. אוהלי מחאה בודדים שהוקמו בתל אביב התפזרו. אבל ביוני 1990, כאשר קמה קבוצה פוליטית להילחם ב"מצוקות הדיור, הרווחה והביורוקרטיה", הכריז אחד המקימים, הפיזיותרפיסט פרדי פיטוסי: "שר השיכון לשעבר דוד לוי חרש את הארץ והניח אבני פינה להתחלות בנייה, אך פרט לעשר אבנים כאלה אין בנייה ציבורית". חודש אחר כך, אמא בת 28 מראשון לציון, כוכי נדב, הקימה אוהל שהצית קיץ של מחאת דיור ברחבי המדינה. בת למעמד הביניים, נדב נשאלה מדוע אינה מצמצמת את רמת החיים או עובדת יותר שעות. כמו בקיץ 2011, היא ומפגינים בערים אחרות נאלצו להתגונן מפני התקפות תקשורת ופוליטיקה שתהו כיצד מי שלא הגיע לפת לחם מעז לצאת למחאה חברתית.



הקמת העיר באר שבע, 1950
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו