67 שנים אחרי, עדיין אין הסכמה מה באמת קרה במרד גטו ורשה

כנס החוקרים ביד ושם הפך לזירת ויכוח בין משה ארנס לבין ניצולי גטו ורשה

ניר חסון
ניר חסון
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ניר חסון
ניר חסון

67 שנים אחרי, הוויכוח סביב תפקידם של הלוחמים הרוויזיוניסטים במרד גטו ורשה מסרב לדעוך. בכנס חוקרים שנערך אתמול ביד ושם התווכחו בנושא שר הביטחון לשעבר, משה ארנס, שבספרו "דגלים מעל הגטו" הוא מבקש לתקן את העוול ההיסטורי שנעשה לדבריו ללוחמי בית"ר, הפרופ' ישראל גוטמן, ניצול המרד וגדול חוקרי גטו ורשה, ושמחה (קז'יק) רותם, מאחרוני מורדי הגטו.

ארנס לקח על עצמו לספר מחדש את סיפור המרד באפריל 1943, ולתת מקום של כבוד לכוח הצבאי הרוויזיוניסטי. בחדר הסמינרים ביד ושם נדחסו אתמול כמה עשרות חוקרי שואה לקרב הנרטיבים בין ארנס לבין רותם וגוטמן. השלושה נהגו זה בזה בנימוס רב, אך קשה היה להסתיר את היצרים והכעסים שמתחת לפני השטח.

טענתו המרכזית של ארנס היא שחברי הארגון הצבאי היהודי (אצ"י) הרוויזיוניסטים היו כוח לוחם שקול בכוחו, אם לא חזק יותר, לכוח של אי"ל (ארגון יהודי לוחם), בראשות מרדכי אנילביץ', שכלל קואליציה של תנועות שמאל. אך הזיכרון הקולקטיבי בקרב ישראלים, כמו בקרב חוקרי השואה, נותן תפקיד משמעותי בהרבה לאנילביץ' ואנשיו ומשכיח את אנשי האצ"י.

"הנרטיב נקבע על ידי יצחק צוקרמן וצביה לובטקין (ממנהיגי אי"ל, נ"ח)", האשים ארנס, "הם שרדו, הגיעו לארץ והיו לדמויות מוכרות. צוקרמן דיבר בצורה מאוד מזלזלת על אצ"י, כמי שנלחמו יומיים ועזבו. העובדה שכל מנהיגי האצ"י נספו במהלך המרד, בניגוד לחלק ממנהגי אי"ל, תרמה למחיקת חלקם מההיסטוריה", טוען ארנס.

ארנס גם מבטל את הטענה שחברי האצ"י ברחו מהגטו יומיים לאחר פרוץ הקרבות ומוכיח שהחזיקו בעמדות שלהם ארבעה ימים לפחות. אחת ההוכחות המשמעותיות לכך הם הדגלים שהניפו הלוחמים - הדגל הציוני והדגל הפולני - לציון שיתוף הפעולה עם המחתרת הפולנית, שהתנוססו במשך ארבעה ימים. ארנס מביא עדים שמזכירים את הדגלים.

אלא שרותם, העד החי המהימן ביותר לגבי המאורעות בגטו, לא זוכר את הדגלים ואם היו, הוא לא מייחס להם חשיבות. "זה סיפור יפה, אבל אני הייתי בפנים, לא ראיתי לא דגל כחול-לבן, לא אדום ולא כלום. לא חושב שהיה לנו ראש לדבר הזה", אמר לארנס. רותם גם ניסה לענות מדוע לא היה שיתוף פעולה בין שתי תנועות המרד. לדברי רותם מספר לוחמי האצ"י היה שליש ממספר לוחמי האי"ל, אך זה לא מנע ממנהיגי האצ"י לדרוש לעמוד בראש תנועת המרד כולו. כשמנהיגי אי"ל סירבו פוצץ המשא ומתן בין התנועות.

גוטמן היה חריף לא פחות ביחסו למחקר של ארנס. "בתקופה שלפני המרד היו ויכוחים בין התנועות בגטו, אבל אין ויכוח עם בית"ר, כי היא פשוט לא היתה קיימת שם", אמר גוטמן. לגבי הקרב עצמו, אמר גוטמן: "אם הם נשארו יום או ארבעה ימים לא נתווכח, אבל לגרמנים לקח חודש עד שכבשו מחדש את הגטו, היו שם בנים ובנות שהתנגדו... אתה ניסית לכתוב דבר אחר לגמרי, לנתק את הסיפור ממה שהיה שם, מהעם היהודי כולו".

"אני בזהירות רבה רוצה להשיב לדברים", פתח ארנס את תשובתו, "לא היתה לי כוונה להקטין מהגבורה של אנילביץ' ואנשיו. הם היו מוכנים לעשות הכל למען העם היהודי, למען ההיסטוריה היהודית". ארנס טען שהכוח של אצ"י, וזכותו לפקד על הכוח המורד, נבע לא מגודלו, אלא מכמות הנשק שעמדה לרשותו והיתה גדולה מזו של אי"ל.

"עוד לא נוצרה שפת האנוש שיכולה למסור בדיוק את מה שהיה שם", סיכם רותם את הקשיים בסיפור ההיסטוריה של המרד.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ