להישאר או לעזוב מפני מטח הטילים מעיראק?

24.1.1991 היום לפני 19 שנים:

טל לוי
לין
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל לוי
לין

"האם נוצר בעצם ימים אלה פילוג היסטורי בתל אביב? האם יתפתח פעם הוויכוח מי נשאר ומי עזב, ויכוח שבסיכומו יתברר שבינואר 91' חיו בתל אביב שלושה מיליון איש?" כתב נחמיה שטרסלר במוסף "הארץ" ב-24 בינואר 1991, בתום שבוע מלא בידיעות נוסח: מטוסים מלאים יוצאים לאילת - ושבים ריקים; ח"כ א' שב לישראל; מקורביו: נסיעתו לא היתה קשורה למתקפת הטילים העיראקית.

אפשר שלא נוצר פילוג היסטורי, אך בליל הרגשות העזים והסותרים שנשפך ברחובות ערי גוש דן בימים אלה של חודש ינואר עשוי היה ליצור רושם כזה. מאז נורה הטיל הראשון של מלחמת המפרץ הראשונה מעיראק לישראל, תושבי אזור המרכז המועד לפורענות לא עסקו אלא בשאלה: להישאר או לעזוב, ובחיבוטי הנפש הנגזרים ממנה. פחד ובוז לפחד, אשמה כלפי הנשארים באזור הסכנה ואשמת הורים שלא נטלו את ילדיהם וברחו לקצותיה הדרומיים של המדינה; גאווה על תעוזת הלב, וגיחוך עצמי נוכח הגאווה הזו.

"כל לילה שעובר בשקט גורם לו להרגיש מושפל, רחוק", תיאר שטרסלר את מצבו של חבר טוב שנמלט לאילת, הרחק מטווח הטילים. "ואילו הנשארים מתחילים לפתח סימפטומים של רמבו שצנח אל מאחורי קווי האויב, כאילו הם מגינים בגופם על המולדת, הם וטרומפלדור". הנשארים אמנם לא מודים בכך, ואף נמנעים לרוב מלבקר את אלה שנסעו לדרום; "אך הם מתהלכים להם בתל אביב עם קופסאות הקרטון על השכם, שולחים מבטי גאווה אחד בשני: אנחנו כאן'".

שטרסלר ליווה את כתבתו באיורים מאת בנותיו הקטנות, אשר צוירו בשעת בוקר מוקדמת בחדר האטום. הקטנה, בת חמש, התמודדה באמצעות ציור דמותו של סדאם, עומד שאנן במרכז הדף, מצד אחד קרב אליו טיל ומהצד השני כדור שנורה זה עתה מרובה. הגדולה, בת שבע, ציירה מפלצות מזרות אימה ומלאות דמיון. בדפי החדשות כתבה סופרת "הארץ" נילי מנדלר על קשייהם הרגשיים של ילדים בעת המלחמה ומרכזי הסיוע שנועדו להרגיע את פחדיהם, גם אם לא מעטים מהם הביעו קורת רוח בשל החופשה הממושכת מלימודים.

"כן, הכי נורא היה עם הילדים", כתב גדעון לוי אשר גולל, לצד שטרסלר, את סיפור החלטתו "לברוח לאילת", כמאמר הכותרת. "תינוק בן חמישה חודשים בממ"ט, בוכה בכי נורא, אדום ומיוזע, מתנשם ומתנשף, כמעט מפסיק לנשום, וילד בן ארבע וחצי בוכה בכי שקט". בבוקר שאחרי המתקפה עוד שקלה משפחת לוי להישאר בעיר, ואז השכנים בבניין החלו לנטוש. ההחלטה נפלה. "לא ידעתי את נפשי מרוב בושה", כתב לוי, "בורח מהבית, בורח מסדאם. מוג לב שכמותי, אולי אפילו בוגד. כולם נשארים כאן למלחמה נגד הטילים, ואני בורח. מעולם קודם לכן לא הרגשתי כזאת תחושת שייכות לבית, לשכונה, לשכנים, ואף פעם לא הרגשתי אשם כל כך, חייב כל כך".

בינתיים באילת הסתופפו "יותר מעשרת אלפים ישראלים... אמני צמרת ומשפטני צמרת וכדורסלני צמרת, סלבריטיס בצד המון אדם שקצו בפחד", דיווח לוי מעיר המקלט. "בכל פינה פגשת מישהו שהיכרת: גם אתה כאן? כן, גם אנחנו כאן". אבל גם באילת אי אפשר היה לברוח מהפחד. אזעקות עולות-יורדות וקריאות "נחש צפע" ו"שרב כבד" נשמעו אף בעיר נופשי המלחמה, שבמרווח של כמה שעות עברו משפת הבריכה אל החדר האטום וחוזר חלילה. המומחים אמנם הבטיחו שאילת נמצאת מעבר לתחום הסכנה, אבל שוכני העיר הזמניים המשיכו לחשוש ולדבר ברצינות על אפשרות לפגיעה. אולי זו היתה עוד תחבולה להשתקת רגשי האשם.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ