צבי בן פורת, מלחין ומעבד, מנצח מקהלות, 1930-2010

אורי דרומי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי דרומי

עוברי האורח ברחוב שץ בירושלים, ליד בצלאל, ראו בשבוע שעבר שתי מודעות אבל סמוכות, שבישרו על מותם של שני אנשי מוסיקה ירושלמים: אליהו פרוינד, ושכנו צבי בן פורת. את המודעה על בן פורת פירסמו תלמידיו, שכן הוא נפטר ערירי אך הטביע את חותמו על אנשים רבים, אלה ששרו במקהלותיו בילדותם ואלה שהאזינו לשירתן ברדיו.

צבי בן פורת (פירר) ירש את האהבה למוסיקה מאביו, איש האופרה של בודפשט. הוא גם אהב לספר בדיחות, נזכרת רפאלה איתן רייס, ששרה אצלו במקהלת הנוער של "קול ישראל". אחותה שרה, אף היא מתלמידותיו, חרזה לו בכנס שערכו תלמידיו לשעבר לפני כמה שנים: "אצלך למדנו שההומור הוא ידיד גדול, ושאין מצב שבו הצחוק לא מציל הכל". אולי היתה זו דרכו להתמודד עם כך שראה איך הנאצים רוצחים את אביו.

הצייר דודו שנהב מצא אותו משוטט בבודפשט של אחרי המלחמה, ושיכנעו לעלות עמו לארץ ישראל. בפברואר 1947 תפסו הבריטים את אונייתם, "לנגב" וגירשו אותם לקפריסין. כשהגיע לבסוף לארץ למד עם חברו, שלמה גולדהור, מנצח מקהלת "שירת ישראל", בקונסרבטוריון למוסיקה בירושלים, אצל המלחין יוסף טל. גולדהור מספר שכשהגיע החזן המהולל לייב גלנץ לארץ ב-1954, דחף אותו צבי להציע את עצמו כמנצח על מקהלתו, ועזר לו ללמד את הקולות המסובכים. הוא עצמו לימד זמרה בבית הספר "ארלוזורוב", עבד עם שמעון אפלטוני בתיאטרון "במתנו לנוער", כתב אלגיה לכינור ואימפרומפטו לפסנתר, ועוד. הורים המנדנדים את ילדיהם בגן השעשועים, למשל, ומפזמים את "נדנדה" ("נדנד, נדנד, רד עלה, עלה ורד"), אינם יודעים שהלחן הוא של בן פורת.

אך גולת הכותרת של חייו היתה עבודתו ברדיו, באולפנים ברחוב הלני המלכה ובאולפן ההקלטות בימק"א. מקהלות הילדים והנוער של "קול ישראל" היו כל עולמו, מספרות הזמרות רוחמה רז ואביבה אבידן, ששרו אצלו כילדות. תלמידותיו, שהן סבתות היום, מדברות בהערצה על חדוות היצירה, הפרפקציוניזם שלו ועל דאגתו לרווחתן. "אישיות חינוכית מהמעלה הראשונה", אומר גדעון ברוידא, אחד מתלמידיו.

נילי המאירי, לשעבר מנהלת מחלקת הנוער ברדיו, אומרת כי דעיכתו החלה עם הופעת הטלוויזיה. זמן מה עוד המשיך ליצור: הוא כתב את המוסיקה לסדרה הפופולרית "סמי וסוסו", ל"בלופר וחצי" של יוסי גודארד, ל"עוד לא נותקה השלשלת", מחזמר של רעיה בלטמן, אבל התוודה בפניה כי שאף ליצור מוסיקה אמיתית (אולי ראה לנגד עיניו את חברו ללימודים בקונסרבטוריון, המנצח אליהו ענבל, שעשה חיל באירופה). המאירי עודדה אותו ואמרה שמה שהוא עושה בעבור הילדים "זוהי המוסיקה האמיתית".

כשהפסיק לעבוד וליצור, הסתגר בביתו. שנים רבות סירב לקבל שילומים מגרמניה. שלומית דקל, מורה לשעבר בבית הספר ארלוזורוב, נהגה לנסוע אתו לקונצרטים, עד שחדל לבוא. שכנו, מרק ישראלי, מספר, שתלמידתו חנה גולד שמרה על קשר אתו וסייעה לו. אחרי נסיעתה לאמריקה נכנסה לנעליה אחותה הצעירה אסתר. כשבוע לפני מותו התקשרה נעמי שפיצר לרדיו וביקשה שישמיעו בעבורו תוכנית שבה התארח לפני כ-20 שנה אצל משה שידלצקי. הוא דיבר אתו על יצירתו "גזוזטראות", המבוססת על מה שראו עיניו בבודפשט המופצצת: "עומד אדם על גזוזטרה, ורגע אחר כך שניהם אינם ('גזוזטראות, אלזו (גרמנית), להתראות')".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ