שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
טל לוי
לין
טל לוי
לין

שבוע אחרי ההפגנה הראשונה של הפנתרים השחורים, וישראל ניסתה להבין ולבאר מה בעצם התחולל. עיתון "הארץ" ב-11 במארס 1971 היה עמוס בכתבות על ניסיונות הכנסת והמשטרה להבין מול מה הם עומדים, ובמאמרי פרשנות על התופעה. זו לא היתה הפעם הראשונה שהמתיחות העדתית בישראל עלתה לפני השטח - אירועי ואדי סאליב התרחשו כ-12 שנים לפני כן - אבל כאן היתה תנועה פוליטית שקמה על טהרת המאבק בקיפוח ובדיכוי המזרחים בישראל.

הוועדה הארצית למניעת עבריינות, שניגשה לדון בפנתרים, לא סברה כך. אמצעי התקשורת, גרסה, "ניפחו... את הבעיה והעמידוה בפני הציבור בצורה שאינה הולמת את המציאות"; המציאות, לקחה על עצמה הוועדה להגדיר, היא ש"בעיית נוער שולי זה אינה בעיה פוליטית... קבוצת הפנתרים השחורים נוצלה על ידי גורמי חוץ ש'הלבישו' עליהם אידיאולוגיה פוליטית שאינה מוכרת להם והעלולה לגרום לליבוי יצרים, איחוד ממורמרים ולפעולות הרסניות על רקע קיפוח אישי, עדתי וכיו"ב", ציטט "הארץ", "יתר על כן, הפרסומים בשירותי השידור ובחלק מהעיתונות עלולים להביא להתפשטות הנגע".

נבחרי הציבור היו טרודים בעיקר באפשרות שהפנתרים מעמידים בסכנה את החברה כולה, וסברו שהתגובה ההולמת תהא הזרמת משאבים לשכונות המצוקה, שימנעו מבעוד מועד את התפשטות הנגע. רק מעטים התעניינו בטענות הפנתרים כשלעצמן על אפליה וקיפוח מתמשכים של מזרחים בידי אשכנזים. כך, למשל בכנסת, דיווח יהושע טירה ב"הארץ", דנו החברים ב"בעיות הנוער השרוי במצוקה", בעיה שאותה קשרו מבלי להסס ב"מהומה שקמה לאחרונה מסביב ל'פנתרים השחורים'". בעיני משה סנה עיקר הבעיה טמונה היתה בהשפעות שליליות שמקורן מעבר לים. סנה "עמד על נגע החיקוי שבו דבק הנוער בארץ, חיקוי הבא מחוץ לארץ, וטען, כי המשטר החברתי הוא כזה המאפשר חיקוי זה ויש לפעול ליצור תנאים שימנעו את התופעה הזאת". איש לא חלק על כך שמדובר בבעיה של סעד.

מבין חברי הכנסת, רק אורי אבנרי מתח ביקורת על התנהלות המשטרה, שעצרה את רובם הגדול של המשתתפים בהפגנת ה-3 במארס. דן בן אמוץ ועמוס קינן, שעמדו סמוך לשער העירייה כשהפגנה נוספת, שקטה, נערכה בירושלים בעוד משתתפי ההפגנה הראשונה עדיין במעצר, אמרו ל"הארץ" כי "התנהגות המשטרה היא ניסיון ברור לשטוף לקהל את המוח ולקשור מעצר בלתי חוקי ואנטי דמוקרטי בתנועת מצפן שאינה מחוץ לחוק"; קינן הוסיף ש"המשטרה, במקום להגן על האזרח, מגינה על המשטר".

הד"ר אליהו הירדני, פסיכולוג קליני וחינוכי, ניסה להבהיר את הפנתרים השחורים לקוראי העיתון דרך הגותם של פסיכואנליטיקאים. "הפסיכואנליסט, הפרופ' אריך אריקסון טוען שבעיית הנוער בעולם היא בעיית הזהות. הזהות מורכבת מנתונים המופיעים במסמכים ומנתונים שאינם כתובים, אך הם עובדתיים. הפרופ' לינטון אומר כי האדם הוא בעל תפקודים שונים וכשהוא מפעיל אחד מהם, האחרים אינם מופעלים עד להודעה חדשה. הוא הדין בזהות. כולנו ישראלים וכולנו בני מוצא זר שנכפה עלינו על ידי ההיסטוריה. מתי נזכרים בזהות האחרת, נוסף על היהודית והישראלית? או כשגאים בשמו של אדם אחר מאותה זהות, או שמשהו לא כשורה".

הירדני הזכיר לקוראים שעל אף המאמץ ליצור בישראל קיבוץ גלויות, "היהודים שבאו מארצות מתפתחות, הם פחות מפותחים מיהודי מזרח אירופה ומערבה". הירדני עצמו היה מזרחי, אבל הדבר מעולם לא נאמר במפורש במאמרו. "אני נמנה עם אלה החיים כמה דורות בארץ", הבחין עצמו מהיהודים שבאו זה מקרוב מארצות ערב, וציין כי "איני נראה מעדות המזרח", מה שמאפשר לו לשמוע את עמדותיהם הגזעניות של אשכנזים. "הבעיה היא לאומית ולא עדתית", הדגיש, "יש לכאוב אותה, לתקנה", הציע, כמו בתגובה ישירה לחברי הכנסת שביקשו לפתור אותה ב"הזרמת משאבים".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ