בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יום העצמאות | דגל ישראל כולו שעטנז - סיני, טייוואני, קוריאני

המזרח הרחוק, ובמיוחד סין, מייצר יותר ויותר דגלים ליום העצמאות. זה לא מפריע לדגל להיות מושא לגאוות ישראלים

תגובות

בוקר יום ראשון במפעל לייצור דגלים בכפר סבא. בעוד כמה שעות מתחיל ערב יום הזיכרון, אבל הטלפון של אבי מרום לא מפסיק לצלצל. מאז צאת חג הפסח עבדו בחברתו סביב השעון, אך ההזמנות לא מפסיקות להגיע, עד הרגע האחרון. "מיהו ישראלי?", הוא שואל רטורית, "זה שקונה דגל דקה לפני יום העצמאות".

ועדי בתים, עיריות, בתי ספר, בעלי בסטות ולקוחות פרטיים הציפו בימים האחרונים את קווי הטלפון במשרדי חברתו, "מרום אף ג'י פי". "אפילו בערב יום העצמאות ומוצאי יום הזיכרון עוד יוצאת סחורה", הסביר, "עכשיו זה השעות המשוגעות".

"כל שנה יש לנו, ממש בערב יום הזיכרון, עיריות ש'דחוף-דחוף-דחוף!' באות לקחת עוד 100 מטר, 2,000 מטר", הוא מספר, "הם תלו כבר את הדגלים אבל יש שכונות שהם לא מקשטים, ואז מתחילים הטלפונים לראש העיר. בשלב הזה, לא מעניין אותם המחיר. ההנחיה היא 'רק תביא!'".

אבל "רק להביא" זה לא תמיד פשוט. לא כל הדגלים מיוצרים בישראל. חלקם עושים דרך ארוכה, חוצה יבשות וימים, עד שהם זוכים להפוך ל"דגל ישראלי". אם הם יוצרו בארץ, כנראה בדיהם יובאו מחו"ל, ואם הבדים יוצרו בארץ, סביר להניח שמחוטים מיובאים. לכן הדגל הנפוץ בישראל הוא בן תערובת: סיני, קוריאני, טייוואני, דרום אפריקאי.

יצרן הבדים משה קירשנבאום נשמע אתמול רגוע. "אין אטרף. מייבאים הכל מסין", הסביר. לדבריו, "פעם הדגלים היו שליש מהתוצרת שלנו. היום הם אפילו לא 3% בשוק מקומי. פעם בערב יום העצמאות היינו צריכים להכין מספיק מלאי, היתה יותר עבודה, היום הכל הצטמצם. פעם היינו עובדים בערב החג ב-100% לארץ. היום בערב החג עובדים 70% לייצוא ובקושי 30% לארץ, ומתוכם אולי 2% זה דגלים".

בשנים האחרונות ניסה מרום להילחם בייבוא ההמוני מסין על חשבון יצרנים ישראלים, אבל גילה שהוא נלחם בטחנות רוח והצטרף למייבאים. הוא ממשיך לייצר דגלים גדולים בכפר סבא ובראש העין, אך את הדגלים הקטנים הוא מייבא מסין.

"עובדים שם אנשים שלא קמים מהמכונה 12 שעות, למעט פעם אחת לאכול ופעמיים לשירותים", הוא מספר. "מי שקמה יותר משלוש פעמים ביום מהמכונה, זה יורד לה מהשכר. ושלא תחשבי שהיא מרוויחה המון - מנהל המפעל מקבל 30 דולר בחודש. אני משלם לתופרת 30-50 שקל בשעה".

והפרש המחירים בהתאם. לדוגמה, על דגלוני הניילון עם מקלות הפלסטיק שנהוג לחלק בבתי ספר ובגני ילדים מספר מרום, כי "עד לפני שנתיים הם יוצרו בארץ. היינו עושים הפקה: מייצרים את הדגלון, מזמינים מקלונים, ונותנים למוסדות שיקום של שב"ס, אגודת המשקם וכו', לשדך לנו אותם". אבל בעוד שבישראל היה משלם 10 אגורות בעד המוצר המוגמר, בסין הוא משלם בעדו שלוש אגורות.

לצד הפרש המחיר המשמעותי באים גם פערי שפה. השנה הזמין מרום דגלים שבמוטותיהם הוכנסו נורות צבעוניות. הוא בטוח שזה הלהיט הבא ומבטיח בעיניים נוצצות: "זה יחליף את הפטיש!". מרום ביקש מהמפעל בסין נורות שיאירו בכחול ובלבן, אבל כשפתח את הקופסה חשכו עיניו. המוטות הבהבו באדום, כתום, כחול וירוק. "כל מה שאת מבקשת הוא אומר יס, יס, יס. אחרי זה מתברר שלא הבין".

תלאותיו של יצרן הדגלים אינן מסתכמות בשפה. מתלוות לעסק גם אמוציות פוליטיות ולאומיות. מרום מספר כי כשביקש פעם לייבא חוטים לייצור בד לדגלי ישראל, סירב ספק החוטים לספקם כי היה מוסלמי. במקרה אחר, כשהתבקש הוא עצמו לייצר דגלי אש"ף, הוא סירב עקרונית. "בסופו של דבר הקולגה היווני שלי עשה את הדגלים. מאז, למעט דגל אחד שבחיים לא אהיה מוכן לייצר, הדגל הנאצי, על דגלים של מדינות ערב אני לעולם לא אומר לא. היום הוא אויב ומחר הוא חבר".

שרי אריסון אולי מחלקת לנו דגלים מסין ומטיפה ש"השלום מתחיל בתוכנו", אבל ביקור במתפרתו של מרום עשוי לגלות שהשלום מתחיל דווקא שם: בכוורת ענקית של מגירות קרטון מונחים זה לצד זה דגלי ישראל וארצות ערב. אפילו את דגלי החמאס הספיק לייצר שם. "כתבים מתחננים שאתקשר אליהם אם תהיה הזמנה של דגלי סוריה ממשרד החוץ", הוא מספר.

אבל זמני מלחמה הם דווקא המביאים שגשוג למכירות דגלים. "כל פעם שזה לפני או אחרי מבצעים ומלחמות, הפטריוטיות עולה לשמים", מספר מרום. אבל לדבריו, "סוג דגלים שגמרנו ולצערי כבר לא נעשה, זה שרשרת דגלונים עם סמלי חילות צה"ל. אם את רוצה לכתוב על משהו שאבד עליו הכלח, זה השרשראות האלה".

בעודנו משוחחים באו למשרד רינת עייש ורוני חממי, חברי ועד בית מכפר סבא, שהחליטו לכסות את בניין המגורים שלהם בדגל, לכל אורכו. "זה מצווה לשים דגל, לא?", אומרת עייש בהגיענו לבניין, בעוד חממי קופץ על הגג ומלפף את החבלים. עוד זה מקפץ והדגל נפרס, מוגשים לנו בזריזות פיצוחים ונס קפה.

"השנה החלטנו להשתדרג", מסבירה עייש בגאווה, "החלטנו שאנחנו לוקחים יוזמה. עכשיו הילדים גדלו וסך הכל תשמעי, למה את תולה דגל? שיראו, לגאווה, שגם הילדים יראו".

גם אסיה בן אהרון, שמכרה אתמול דגלים בצומת קניון אורות באור עקיבא, חשה גאווה. "אני גאה במדינה שלי. אני מתגאה למכור דגלים. אני עקרת בית, מגדלת ילדים לתפארת מדינת ישראל". את הדגלים היא מוכרת בשביל בנה שהשתחרר מהצבא. "יש קמצנים, מתקמצנים לקנות בחמישה שקל. בעיקר ערבים עוברים, אז מה הם ייקחו את דגל הלאום שלנו?". עוד לא הספיקה לסיים את המשפט, ואשה ערבייה ביקשה לקנות.

ג'יין גורדון, תושבת קנדה, באה לצומת ברגל. היא מתגוררת מחצית מהשנה בקיסריה עם בעלה מרטין. ג'יין ראתה את בן אהרון ושבה במיוחד לאחר שפרטה כסף בקניון. בנה שירת ביחידת אגוז, ואף שזה עתה נולד להם נכד בקנדה, החליטו לחזור אתמול לחגוג את יום העצמאות בישראל. "היה חשוב לנו לבוא במיוחד לכאן", היא מספרת. בעלה מרטין מוסיף: "הערב אנחנו הולכים לכיכר רבין, כי אני אוהב לבכות שמה".

לדברי מרטין, "זה קשה להתאקלם אבל זה גם כן כיף". אתמול למשל, סיפרו בהתרגשות, כי ביקרו בתל אביב, וראו דגל מסוג מיוחד: "היינו ברחוב קפלן בתל אביב בלילה והסתכלנו על עזריאלי. יש דגל ישראל לכל האורך, וזה מצוין!".



רינת עייש ורוני חממי תולים דגל לכל גובה בניין המגורים שלהם בכפר סבא, אתמול


מפעל הדגלים של מרום, אתמול. ''עכשיו זה השעות המשוגעות'', אמר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו