"שיר שלא נכלל בתחרות בין עשרות שירי פסטיבל הזמר במוצאי יום העצמאות בירושלים, הוא שכבש את הפסטיבל", דיווח סופר "הארץ" למחרת הפסטיבל, שחל ב-16 במאי 1967, "היה זה 'ירושלים של זהב', מאת נעמי שמר".

3,000 הצופים בבנייני האומה נותרו אדישים לנוכח "מלודיות מתקתקות ומוכרות" שעלו וירדו מהבמה בזאת אחר זאת. במכתב ל"הארץ" הגדירו קוראים את האיכות המוזיקלית הירודה של הפסטיבל כ"חיקויים ממדרגה שלישית של פזמוני פסטיבל סן רמו 1953".

ואז הפציעה קרן האור המוזהבת. הצופים "הביעו את התלהבותם בתשואות", דיווח "הארץ", עם הישמע הצליל האחרון מהגיטרה של הזמרת בת ה-20, שולי נתן. "לזמרת לא נתנו לרדת מהבמה ותבעו הדרן", נכתב. "בבת-אחת חדר השיר ללב הקהל והמלודיה נקלטה חיש מהר. בנעילת הפסטיבל, כאשר נקראה שולי נתן לשיר אותו בפעם השנייה, כבר הצטרף הקהל אחוז ההתרגשות בהמהום לפזמון החוזר". לא חלף שבוע, ושמר זכתה מידי ראש עיריית ירושלים, טדי קולק, למדליית ירושלים. "שיר זה צריך להיות ההמנון של ירושלים", אמר.

שנה אחר כך, כאשר הגיש חבר הכנסת אורי אבנרי הצעת חוק שלפיה יהפוך "ירושלים של זהב" להמנון המדינה, כבר קיבל השיר מעמד של המנון לא רשמי וסמל שאכן התחרה ב"התקווה"; שמר ועם ישראל לא ידעו ששבועיים אחרי השמעת הבכורה של השיר, ב-5 ביוני 1967, יעמדו גדודים של חיילי צה"ל ברחבי ירושלים נכונים לכבוש את מזרח העיר, והשיר יהיה להמנונם.

השיר "נישא בפי כל חיילי היחידות בעמדותיהן השונות", דיווח סופר "הארץ" בירושלים. בכמה יחידות אפילו השמיעו את השיר בזמן המסדר: "איכה יבשו בורות המים / כיכר השוק ריקה / ואין פוקד את הר הבית / בעיר העתיקה / ובמערות אשר בסלע / מייללות רוחות / ואין יורד אל ים המלח / בדרך יריחו / ירושלים של זהב / ושל נחושת ושל אור / הלא לכל שירייך אני כינור".

עם כיבוש ירושלים מיהרה שמר לשנות את מלות השיר. בורות המים התמלאו, השוק והכיכר המו אדם, בהר הבית תקעו בשופר והרוחות במערות הסלע נסו מפני אלפי שמשות זורחות; שוב נוסעים לים המלח דרך יריחו. גם חייל שנודע אז בשם "הצנחן אריאל" שינה את מלות השיר, כדי לתאר את ירושלים לא לאחר כיבושה, כי אם במלחמה עליה: "ירושלים של ברזל / ושל עופרת ושל שחור / הלא לחומותיך קראנו דרור / הגדוד רגום פרץ קדימה / דם ועשן כולו / ובאו אמא אחר אמא / בקהל השכולות". בסוף יוני 67' אמרה שולי נתן למאיר אריאל, בפגישה ביניהם בקיבוץ משמרות, שבה נכחה כתבת "הארץ" תמר זאבי: "כששמעתי את המלים שלך, התרגשתי".

נעמי שמר, לעומת זאת, אסרה על קול ישראל להשמיע את שירו של אריאל. חברה באקו"ם, לובה אברך-פיין, כתבה ל"הארץ": "כל הערכתי לנעמי שמר כמלחינה ומשוררת, אך אינני יכולה להסכים עם גישתה, אפילו זה פוגע בזכות היוצרים שלה. אבל כאן לפי דעתי 'התרחש משהו' שחורג מהשגרה, ואין להתייחס לעניין בנהלים המקובלים". עליה לזכור מי האיש ובאיזה מעמד כתב את השיר, כתבה אברך-פיין. "אין גם חשש שעמדתה של נעמי שמר תפגע על ידי השמעת השיר של הצנחן, כי לדעתי - היא די חזקה כדי לתת רשות לכל". על ערש דווי הודתה שמר כי בכתיבת "ירושלים של זהב" הושפעה "באופן לא מודע" משיר עם באסקי. מכתבה המרגש לגיל אלדמע בעניין זה, ששיקף את ייסורי המצפון שחשה, פורסם לראשונה בעמודו הראשון של "הארץ"

ליטל לוין

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ