ניר חסון
ניר חסון
ניר חסון
ניר חסון

השלב הראשון בתחקיר

הראשון שחפר במקום ונחשף לשלדים הוא הארכיאולוג גדעון סולימני. סולימני, ארכיאולוג בכיר ברשות העתיקות, עתיד למלא תפקיד מפתח בפרשה. הוא התחיל לחפור מטעם רשות העתיקות בדצמבר 2005 "חפירת הצלה", במימון אנשי מרכז ויזנטל, כדי לפנות את השטח לבניין. החפירה מרגשת אותו מבחינה מדעית. חפירה רצינית יכלה, לדברי סולימני, לפתוח צוהר לחייהם של תושבי ירושלים המוסלמים במשך אלף השנים שחלפו. לדבריו הופעלו עליו לחצים למהר ולפנות את הקברים מבלי להקפיד על אמות המידה המקצועיות: "כל הזמן רצו להאריך את ימי העבודה ואני כל הזמן נאבקתי לקצר. אמרו לי: תחליף צוותים, תעבוד במשמרות, אבל אני לא יכול להכניס מישהו לתוך חפירה של מישהו אחר. זה דבר שלא ייעשה", הוא מספר.

הלחצים שעמם התמודד סולימני בעת החפירה אפיינו, כך נראה, גם את המשך העבודות במקום. לאחר שבית המשפט העליון דחה לבסוף את עתירת התנועה האיסלאמית באוקטובר 2008 ואפשר את המשך העבודות, הן התחדשו ביתר שאת. מעדויות שהגיעו לידי "הארץ" אפשר להתרשם כי הקו המנחה בעבודות הללו לא היה חפירה ארכיאולוגית זהירה, מדעית שמכבדת את שרידי המתים, אלא חפירה מהירה ככל הניתן כדי להותיר את פרשת השלדים מאחור ולהתפנות להקמת מוזיאון הסובלנות.

"היינו כמו צבא קטן, עובדים ומעליהם מנהלי אזור ומעליהם הארכיאולוגים. בין 40 ל-70 עובדים במשמרת. אתה צריך להגיע רבע שעה לפני המשמרת שלך ולהמתין ליד השער. האחראי מגיע עם רשימה שמית ומכניס את האנשים אחד אחד. אתה צריך להזדהות בכניסה. אז לוקחים לך את הטלפון וצריך להמתין בצד עד שהמשמרת הקודמת תאסוף את הדברים שלה (...). השלדים עצמם היו מתפוררים, מה שיוצא יוצא, אם מצליחים שמים בקופסה, אם זה מתפורר משאירים", כך תיאר אחד העובדים בתמציתיות את חייו ואת חיי חבריו באותה התקופה.

בניגוד למקובל ברוב רובן של החפירות הארכיאולוגיות בארץ, בחפירה הזו התבצעה העבודה מסביב לשעון בשלוש משמרות. העובדים גויסו מפה לאוזן - השמועה על העבודה האטרקטיבית עשתה לה כנפיים בירושלים ולמקום זרמו חופרים. השכר היה מפתה מאוד, 35-40 שקלים לשעת עבודה. בשעות הלילה השכר היה גבוה עוד יותר. השכר המקובל בחפירות ארכיאולוגיות הוא כ-25 שקלים לשעה. לא ידוע מה היתה עלות החפירות, אך על פי נתוני חברת מוריה, המפורסמים באתר האינטרנט של החברה, החפירה של סולימני שהיתה קצרה יותר ואינטנסיבית פחות עלתה כ-3.5 מיליוני שקלים. ניתן להעריך אם כן, שהחפירה בשנה שעברה עלתה הרבה יותר.

באתר החפירות נכחו ארכיאולוגים של רשות העתיקות שפיקחו על העבודות, קבלנים וד"ר אלון שביט, שתיפקד גם כבעל חברה פרטית שהעסיקה את העובדים וגם כארכיאולוג הבכיר שפיקח על החפירות. לפי העדויות שהגיעו ל"הארץ", שביט והאחראים על העבודה באתר האיצו בחופרים לזרז את העבודות עד כמה שניתן.

בשבועות הראשונים נעשתה העבודה בקפדנות יתרה: כל שלד שנחשף נוקה בעדינות, תועד בתצלום ושרטוט ואחר כך הוצא בזהירות ככל הניתן והועבר לקופסאות קרטון. אבל העובדים מעידים שככל שחלף הזמן ונחשפו עוד ועוד קברים ועצמות, הלחץ מצד מנהלי העבודה גבר והעבודה הפכה מבחינתם ליותר ויותר רשלנית. "אחרי כחודש וחצי-חודשיים העדיפות היתה למהירות", אומר אחד העובדים, א', "להזיז את השלדים כמה שיותר מהר כדי להגיע לסלע האם - הסלע שמתחתיו אין יותר קברים. כל הזמן אמרו לנו 'להעיף להעיף', לא הספקנו לשרטט, לא נורא, עוד מעט ירד גשם, עוד מעט יבוא הטרקטור, צריך למהר", מספר אותו עובד.

נ', עובד אחר, הוסיף: "היינו עובדים במהירות, אלו היו הפקודות של המנהלים. 24 שעות. שלוש משמרות של שמונה שעות. מ-7:00 עד 15:00, מ-15:00 עד 23:00 ומ-23:00 עד 7:00. זו לא היתה ארכיאולוגיה, זו היתה קבלנות. בהתחלה היו מציירים ומצלמים הכל ובסוף זה היה להוציא את השלדים, ולשים בקופסאות במהירות. נפלו העמודים של האוהל שבתוכו חפרנו, היה מלא בוץ. הם היו מלחיצים, 'יש לכם רבע שעה להוציא את השלד', רצו שנעבוד הכי מהר שאפשר", סיפר נ'.

העובדים מספרים שחלק מהשלדים ניזוקו כתוצאה מהעבודה. לדבריהם, השברים החדשים מאופיינים בקו שבר בהיר, בניגוד לשברים הישנים והכהים. בתמונות שבידי "הארץ" ניתן לראות גולגולות ועצמות שנשברו. יש לציין שהעובדים עצמם מספרים כי לעתים היו השלדים במצב גרוע והתפוררו במגע יד, אך לעתים רבות ניזוקו השלדים כתוצאה מעבודה עם כלים לא מתאימים.

א' מוסיף שעל פי הנוהל מוכנסים השלדים לקופסאות קרטון, ו"לפעמים מוציאים כמה שלדים ביחד. אם לא מצליחים להוציא כל אחד בנפרד מכניסים את הכל ביחד לאותה קופסה", מספר א'. עצמות שנופלות מוכנסות לקופסאות "תפזורת". הקופסאות ובהן העצמות מועברות למכולה שמוצבת בפאתי המגרש.

נ' סיפר על תחושות קשות שליוו אותו בעבודה: "אנשים הלכו עליהם (על השלדים, נ"ח). דיברתי על זה עם העובדים, אבל הם אמרו לי 'כבר שילמו לך כל כך הרבה?'. הרגשתי לא טוב, אבל אמרתי לעצמי שעדיף שזה יהיה אני ולא מישהו אחר".

יש לזכור שהשלדים במתחם היו בחלקם בני מאות שנים, רובם היו בתהליכי התפוררות עוד לפני שהחופרים הגיעו אליהם. העובדים מעידים בעיקר על הבעייתיות בהוצאת הגולגולות - "הן היו מתפוררות במגע הכי קל". אך לפי מה שנראה, הרי שלא נעשו מאמצים מיוחדים לעמוד בדרישת בג"ץ "למזער את הפגיעה בקברים". בשתיים מתוך שלוש ההצעות שהגישו היזמים לבג"ץ, היו השלדים אמורים לעבור לקבר חלופי יחד עם גוש האדמה המקיף אותם, ללא מגע יד וללא פירוקם. לבסוף נבחרה השיטה השלישית, אותה הציע אלון שביט, הנהוגה בדרך כלל בחפירות, לפיה השלדים הוצאו בידיים.

רוב העבודה נעשתה בחודשי החורף בתנאי מזג אוויר קשים. למרות ה"חממות", מעין אוהלים גדולים שבתוכם התבצעה החפירה, סיפרו העובדים כי סבלו מהגשם והקור. "היה קור נוראי, גשם, ברד מטורף. מדי פעם עצרו את העבודה כדי להכניס משאבות מים", סיפר א'. על העובדים החופרים היו אחראים מנהלי משמרת או מנהלי אזור, שהיו לרוב סטודנטים לתואר ראשון או שני בהיסטוריה או במקצוע דומה. "זה לא מה שהם חשבו שהם הולכים לעשות. הם הביעו הרבה מרמור אבל לא מול האחראים. היו אנשים שעזבו. מי שנשאר זה בגלל הכסף", אומר א'. עדות לרגישות יוצאת הדופן של הפרויקט ניתן למצוא בעובדה כי בניגוד לרוב החפירות הארכיאולוגיות בישראל, בחפירה הזו לא השתתפו עובדים פלסטינים.

בעונת החפירות הראשונה של סולימני חשף עיתון "הארץ" עדויות של עובדים על אופי העבודה. הפעם, החליטו היזמים שזה לא יקרה. נוהלי הביטחון באתר היו חסרי תקדים במונחים של אתר חפירות ארכיאולוגי או של אתר בנייה אזרחי. על פי העדויות שהגיעו לידי "הארץ", בכניסה לאתר ניצבו באופן קבוע שניים או שלושה שומרים. "זה היה כמו מחסום. לא סתם דלת", סיפר נ'. בשער המתחם מסרו העובדים את הטלפונים הניידים לאנשי חברת האבטחה. בכניסה וביציאה מהמתחם נערך גם חיפוש בכליהם של העובדים, "הם היו לוקחים כל דבר שנראה כמו מכשיר אלקטרוני, אפילו אם זה נגן מוזיקה", סיפר א' והוסיף כי במשמרת אסור היה לחופרים לצאת אל מחוץ למתחם, גם לא לקנות אוכל. "הארכיאולוגים הורשו לצאת והיו קונים לנו". מצלמות האבטחה באתר הופנו לא רק כלפי חוץ אלא גם כלפי פנים כדי לפקח על העובדים. בפינת האתר ניצב קרון אבטחה ובו "סמב"צית" הצופה במסכי המצלמות. המסר לעובדים היה ברור: "זה היה כמו להיות בצבא. צריך לשתוק", אומר נ'. כדי לחדד את המסר הזה נדרשו העובדים גם לחתום על הסכם סודיות שאוסר עליהם לדבר עם איש על מה שראו בעבודה. במרכז ויזנטל מסבירים את הצורך באמצעי הביטחון באיומים לפגוע באתר ובעובדים. בנוסף לאמצעי האבטחה מספרים העובדים על מאמץ לעודד את נפשם, "כל הזמן אמרו לנו שאנחנו עושים עבודה חשובה", סיפר א'.

סולימני וארכיאולוגים אחרים מותחים ביקורת נוקבת על שיטות העבודה במתחם מוזיאון הסובלנות. בין היתר הטרידה אותם מאוד העבודה בלילה ובמשמרות. "עבודה במשמרות לא מאפשרת עיבוד של חומר. גם אם תחליף צוותים, אי אפשר להכניס צוות לחפירה של מישהו אחר. זה דבר שלא ייעשה. קוראים לזה חפירה ארכיאולוגית אבל זה בעצם פינוי, מחיקה של העבר המוסלמי. זה בעצם יהודים נגד ערבים", אומר סולימני.

"השיטה הזו של עבודה במשמרות זה משהו שהגיע מעולם התעשייה ולא מתאים לחפירה ארכיאולוגית", מוסיף רפי גרינברג, פרופסור לארכיאולוגיה מאוניברסיטת תל אביב, שתקף בחוות דעת שהגיש לבג"ץ את התנהלות רשות העתיקות בפרשה. "למעשה בישראל היום, בגלל שעצמות אינן מוגדרות כעתיקות, אין יכולת לחפור בית קברות בצורה מדעית מלאה. במקום אחר היו מקדישים לחפירה כזו שנים, אפילו בונים מעבדה מיוחדת לניתוח התוצאות. יש פה מעגל שאי אפשר לרבע אותו. אי אפשר לחפור בצורה מדעית בית קברות של אלפי שלדים. אתה חייב לוותר על משהו. אם אתה מוותר על שימור העצמות, אז תקבל אבק ושברי שלדים".

ארכיאולוג בכיר נוסף שביקר גם הוא בחפירה אמר על דרך ניהולה: "זה חריג מאוד. היה נראה לי שרצו לגמור את הסיפור הזה כמה שיותר מהר ולקבוע עובדות בשטח. זו שיטה מוכרת. רצו ליצור עובדה מוגמרת ואז יצעק מי שיצעק אבל כבר אין קברים".

גם תנאי הגשם והבוץ, מעריכים הארכיאולוגים, אינם מסייעים לחפירה מדעית רצינית שתביא להוצאה עדינה ושלמה של השלדים. גם החשאיות והסודיות סביב החפירה לא מוסיפות למקצועיות שלה, טוענים הארכיאולוגים. "ארכיאולוגיה שנעשית מאחורי חומות לא יכולה להיות מדעית", טוען סולימני ומוסיף נזיפה: "אתה צריך להיפטר מהרומנטיקה של המקצוע. ארכיאולוגיה זה אדמה ואדמה זה נדל"ן ונדל"ן שווה הרבה כסף".

רשות העתיקות לא מסרה כמה שלדים פונו מאתר מוזיאון הסובלנות, והפנתה את השאלה לאלון שביט. תגובתו של שביט בנוגע למספר השלדים לא התקבלה. מרכז ויזנטל ענה בתגובה לפניית "הארץ" כי "היזמים לא התערבו ולא יכלו להתערב בהיבטים מקצועיים של חפירות ההצלה. העבודה הארכיאולוגית בוצעה על פי רישיון שניתן לאוניברסיטת תל אביב וההנחיות לעבודה בשטח ניתנו על ידי הארכיאולוג ד"ר אלון שביט".

העובדים והארכיאולוגים מדווחים על מספרים שונים. כך או כך, הדעה הרווחת היא כי לא פחות מאלף שלדים הוצאו מאדמת המתחם. אחד העובדים, שמתוקף תפקידו גם הכיר את המספרים, מדבר על למעלה מ-1,500 שלדים. יש לזכור שהבדיקה המדעית הרצינית היחידה שנעשתה במקום, על ידי סולימני, הצביעה על אלף שלדים - מספר התואם את עדויות העובדים. השלדים שהוצאו הועברו לקבורה מחודשת בקבר משותף, בתוך גדר אתר העבודות ברצועה צרה וארוכה הצמודה לגבול המתחם. עם זאת, אנשי המוזיאון מדגישים כי בשל טעות, הגדר שנבנתה גדולה יותר משטחו של המוזיאון, כך שבסופו של יום יהיה הקבר המשותף בתוך שטח בית הקברות המוסלמי שאינו חלק משטח המוזיאון. כלומר, המוזיאון לא ייבנה על המקום בו נקברו העצמות מחדש.

שאלות נוקבות עולות גם לגבי תקינות ניהול החפירה. למעשה, על פי הצהרת רשות העתיקות ופסיקת בג"ץ, ברוב שטחו של המוזיאון יכלו היזמים לעבוד אפילו ללא צורך בארכיאולוגים. "הם יכלו לבוא עם דחפורים ולנקות את השטח", אומר סולימני. הפסיקה דורשת פיקוח ארכיאולוגי רק בקטע אחד של המתחם, המכונה "השטח הסגול", שבו גם היו מחויבים היזמים לפעול במשנה זהירות כלפי השלדים. בפועל, לדברי העובדים, לא היה הבדל בין השטח הסגול לבין שאר חלקי המתחם. למרות ההצהרות לבג"ץ, פה וגם פה מוצאים השלדים ומפונים בכלים ידניים במידת זהירות התלויה בלחץ זמן וברמה המקצועית של החופר.

על שני חלקי המתחם האחראי היה אותו אדם - שחבש שני כובעים - ד"ר אלון שביט. באזור בו היה דרוש רישיון חפירה, שימש שביט כארכיאולוג האחראי מטעם המכון הישראלי לארכיאולוגיה, עמותה הקשורה לאוניברסיטת תל אביב, שקיבלה מרשות העתיקות את הרישיון לחפור במקום. בחלק בו לא היה דרוש רישיון, היה שביט הקבלן הפרטי שנשכר על ידי מרכז שמעון ויזנטל לפנות את השלדים. כאמור, שביט היה גם מי שהמליץ לבג"ץ על הוצאת השלדים בידיים

ד"ר אלון שביט: ראש העמותה, היועץ והקבלן

מסתבר שאפשר להרוויח מארכיאולוגיה: במשך שש שנים שימש ד"ר אלון שביט יועץ ארכיאולוגי למוזיאון הסובלנות. במקביל, עמד בראש עמותה ארכיאולוגית והשתכר 229 אלף שקלים בשנה בממוצע. כשהחלה החפירה הקים חברה פרטית לביצוע הפרויקט, אך המשיך לעמוד בראש העמותה שקיבלה את הרישיון לחפור

פסיקת בג"ץ שאפשרה את חידוש עבודות החפירה והוצאת השלדים מבית הקברות ממילא התקבלה ביום חמישי, 29.10.2008. ביום ראשון שלאחר מכן, ב-2 בנובמבר, נרשמה בישראל חברה חדשה - שביט א.א. ייעוץ בע"מ. בעלי החברה הם הארכיאולוג אלון שביט ואשתו.

ימים לאחר שנרשמה, החלה החברה בפרויקט לפינוי העצמות משטח מוזיאון הסובלנות. שביט גייס את מאות העובדים בפרויקט וניהל אותו במשך חמישה חודשים. חברת התשתיות העירונית של ירושלים, מוריה, העריכה כי עונת החפירות הראשונה, שהיתה קצרה יותר וכללה פחות עובדים, תעלה כ-3.5 מיליון שקלים. החפירה שניהל שביט, ניתן לנחש, היתה יקרה בהרבה.

ההיכרות בין אנשי מרכז ויזנטל לבין שביט החלה שנים קודם לכן כאשר שביט החל לשמש יועץ ארכיאולוגי של החברה זמן קצר לאחר מציאת השלדים באתר המוזיאון. בדיונים בבג"ץ, ביקשו השופטים מהיזמים להציג להם חלופות שונות לפינוי השלדים תוך פגיעה מזערית ככל הניתן. היזמים הציעו שלוש הצעות לפינוי השלדים. שתי הראשונות היו מורכבות ביותר, אך נראה שהבטיחו למנוע כמעט לחלוטין נזק לעצמות. ההצעה הראשונה דיברה על הקפאת גוש הקרקע שסביב השלד באמצעות נוזל קירור מיוחד, והשנייה דיברה על הקמת מסגרות עץ לחיזוק גוש הקרקע סביב השלד. בשני המקרים אפשר היה תיאורטית להעביר את השלד יחד עם האדמה המקיפה אותו ומבלי לגעת בו או לפרק אותו. בסופו של דבר בחרו היזמים בהצעה הקונבנציונאלית שהעלה שביט, לחפור באדמה סביב השלדים ולהוציא אותם עצם אחר עצם.

אולם, בחוות הדעת ובבעלותו על חברה פרטית שביצעה את העבודות לא מסתיימים תפקידיו של שביט בחפירה זו. בינואר 2009, כאשר החפירה בעיצומה, מחליטה רשות העתיקות שבשטח המוגדר "השטח הסגול" יש לחפור בתנאים של רישיון חפירה - קרי, בפיקוח מדעי של ארכיאולוג. או אז חובש שביט כובע נוסף - כמנכ"ל העמותה "מכון ישראלי לארכיאולוגיה". העמותה, העובדת בצמוד למכון הארכיאולוגי של אוניברסיטת תל אביב, מבקשת ומקבלת את רישיון החפירה. כך נוצר מצב שבו שביט חופר באתר הן כארכיאולוג מטעם המדינה (באמצעות רישיון חפירה שהנפיקה רשות העתיקות) והן כקבלן פרטי.

כדי להבין את תפקידה של העמותה יש לחזור למערכת היחסים הסבוכה שבין רשות העתיקות לבין המכונים לארכיאולוגיה שליד האוניברסיטאות. לאחר ויכוחים ארוכים הגיעו הצדדים להסכם שלפיו תקצה הרשות 20 אחוזים מחפירות ההצלה (חפירות הנעשות כדי לפנות שטח לפיתוח ונחשבות לעסק הכלכלי והרווחי שמבין עסקי הארכיאולוגיה) למכונים של האוניברסיטאות. את רישיון החפירה יכול לקבל רק גוף שיש לו גיבוי אקדמי מאחד מהמוסדות להשכלה גבוהה. העמותה של שביט היא הגוף החופר באמצעות הגיבוי האקדמי של אוניברסיטת תל אביב. הן שביט והן האוניברסיטה טוענים שאין קשר כספי או משפטי בין העמותה לבין המכון האקדמי, אך באתר האינטרנט של העמותה נכתב: "העמותה היא זרוע הביצוע העסקית של המכון לארכיאולוגיה ע"ש סוניה ומרקו נדלר באוניברסיטת תל אביב". בזמן הפרויקט בממילא ב-2009 לא קיבל שביט שכר מהעמותה, אולם עד לשנה זו נהנה משכר גבוה למדי כמנכ"ל העמותה. על פי מסמכים שהגיעו לידי "הארץ", ב-2004-2008 קיבל שביט מהעמותה שכר מצטבר של 1.14 מיליון שקלים. שכרו השנתי הממוצע היה 229 אלף שקלים. בשנת 2008 אכן חלה ירידה חדה בשכרו והוא קיבל שכר שנתי של 64,800 שקלים בלבד, ובשנת 2009 הוא לא קיבל שכר כלל. על פי פרוטוקול ישיבת האספה הכללית של העמותה בספטמבר 2009, נכתב כי המנכ"ל לא קיבל שכר בשל "מחסור במזומנים הנובע מצמצום הפרויקטים".

באוניברסיטת תל אביב מודים כי המכון הוא זה שנתן את החסות לעמותה של שביט, אם כי מדגישים שהרישיון ניתן רק לחלק קטן מהשטח, מכיוון שעל רוב השטח ויתרה רשות העתיקות והיזמים כלל לא נזקקו לרישיון חפירה שם. "בעבודה זו (חפירת הקברים) לא היה צד מדעי וללא רישיון לא היה שום קשר בין עבודה זו והמכון לארכיאולוגיה. ידוע לי שאלון שביט קיבל על עצמו באופן פרטי את העבודה בשל ניסיונו בחפירה ארכיאולוגית, ובלי קשר לעמותה שבראשה הוא עומד או למכון שלנו", כתב פרופ' עודד ליפשיץ, ממלא מקום מנהל המכון הארכיאולוגי של האוניברסיטה, בתשובה לשאלות "הארץ". "בהמשך התהליך נוצר צורך בקיום חפירה נוספת בשטח מוגדר. עבודה זו - החלק הקטן של כלל העבודה בשטח - נעשתה על ידי העמותה וברישיון שאכן הוצא בחסות המכון לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב. המכון באוניברסיטת תל אביב אישר את החסות להוצאת הרישיון של רשות העתיקות לעמותה שבראשה עומד ד"ר שביט, הן בגלל שרשות העתיקות עצמה לא רצתה לבצע את העבודות והן בשל העובדה שד"ר שביט כבר היה בשטח קודם לכן. העבודות בשלב זה נעשו כחפירה ארכיאולוגית לכל דבר, והן עתידות להתפרסם בצורה מדעית כמו כל חפירת הצלה".

ד"ר שביט מסר בתגובה: "אני משמש מזה שמונה שנים מנכ"ל עמותת מכון ישראלי לארכיאולוגיה. העמותה משמשת זרוע ביצועית של חפירות ההצלה, המתבצעות בחסות אקדמית של המכון לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב. העמותה הינה ישות משפטית עצמאית שאין לה זיקה משפטית לאוניברסיטת תל אביב".

הוא הוסיף: "אני משמש יועץ למרכז שמעון ויזנטל מזה כשש שנים. על בסיס ההיכרות של מרכז ויזנטל עמי, ביקש המרכז שאני אנהל עבורו את הטיפול באתר. בעת שהתחילו העבודות בשלהי אוקטובר 2008, קבע מנהל רשות העתיקות שמבחינת הרשות לא נותר עניין מדעי בביצוע העבודות באתר, ולפיכך מבחינתו ניתן לבצע את העבודות גם על ידי מי שאינם ארכיאולוגים. בנסיבות אלה בחר מרכז ויזנטל לבצע את העבודה בסיוע של צוות ארכיאולוגי, בשל המיומנות של הארכיאולוגים בטיפול עדין וקפדני בקברים.

"רק בינואר 2009, קיבל מנהל רשות העתיקות החלטה שיש לחפור בשטח הסגול, לאחר שרשות העתיקות סירבה לבקשת היזמים לבצע את החפירה בעצמה. פניתי למכון לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב בבקשה להעניק את חסותו לחפירה. לא נראה לי שיש מקום לטענה על ניגוד עניינים במקרה זה.

"לסיכום, לא מדובר כאן במקרה שאני מנצל בו את מעמדי כמנהל עמותה (יודגש שאינני מקבל שכר מן העמותה ועשיתי את עבודתי בהתנדבות), כדי לבצע עבודה באמצעות חברה פרטית שבבעלותי. לא במצב בו חברה פרטית שבבעלותי קיבלה עבודה לביצוע, אשר אינה קשורה לפעילות העמותה ו/או המכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה. בחפירות שערכה העמותה, העמותה היא שהרוויחה ולי לא היה כל רווח אישי מכך".

ברשות העתיקות הוסיפו בתגובה כי "באשר לחברת שביט א.א בע"מ, לרשות העתיקות אין כל קשר לחברה האמורה. היא הועסקה כנראה על ידי אוניברסיטת תל אביב או מי שחפר במקום, והחפירה שנעשתה שלא על ידי רשות העתיקות נעשתה על ידי ארכיאולוג בכיר ואוניברסיטת תל אביב".

ניר חסון

השלב הראשון בתחקיר


ד''ר אלון שביט. ''לא נראה לי שיש מקום לטענה על ניגוד עניינים''

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ