הלוחם בטרור

אלוף (בדימוס) דוד מימון, נשיא ביה"ד הצבאי לערעורים, נציב שירות בתי הסוהר, 1929-2010

אורי דרומי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי דרומי

מה בסך הכל רצה דוד מימון להיות? רס"ר. אכן, שפמו העבות אולי עשהו מתאים לתפקיד, אבל האיש הצנוע לא רק שהגשים את חלומו של בן גוריון והיה לאלוף התימני הראשון, אלא שבדרכו השקטה והנחושה הוביל את הלחימה במחבלים, בתקופות ובגזרות קשות.

דוד מימון נולד בראשון לציון, למד בחדר אצל ה"מורי" ר' יחיא דמארי, וב"הגנה" השתתף בקורס מ"כים לבני עדות המזרח (שנקרא אז "קורס השחורים"). בתש"ח לחם ב"גבעתי", אך משנהרג אחיו יעקב הוא הועבר לגדנ"ע לתפקידי הדרכה. אחרי מאבק הצליח לחזור ב-1956 לתפקידים קרביים: מפקד יחידת המיעוטים בנגב ובערבה, קצין מבצעים של פיקוד דרום, וסמג"ד בחטיבת "גולני".

ב-1965 הוא התמנה כמפקד גוש באר שבע, שאחר כך הפך לחטיבת הערבה. בספרו "עקבות בערבה" תיאר את הלחימה העיקשת במחבלים שחדרו מירדן ועשו בערבה כבשלהם. אל"מ (בדימוס) חמזי עריידה מספר, כי כשטס עמו בישימון ציווה מימון לפתע על טייס המסוק לנחות, השניים הסתערו, ומאחורי השיחים התרוממו מחבלים בידיים מורמות. כשהתבקש להסביר איך עשה זאת, הסתפק בחיוך. "ראיתי שפם של עשרים סנטימטר", כתבה דליה רביקוביץ', שסיירה בערבה ב-1969, "פני המפקד השזופות בחמה, חזית המזרח שלוה ושוקטת, כאלף ימים היתה פה מלחמה".

אחרי שהשליט שקט בערבה, והותיר אחריו את "ציר מימון" בבריכות האידוי בים המלח, הוא התמנה באפריל 1971 כמפקדה של רצועת עזה - "קן צרעות רוחש", כפי שכתב בספרו "הטרור שנוצח". מול תחושת ה"אין מה לעשות" ששררה בציבור לגבי הטרור בעזה, הוא הצליח - באמצעות מודיעין יעיל, כוחות קטנים ומיומנים, שמירה מתמדת על היוזמה ומעורבות אישית בכל פעולה - להשקיט את הרצועה. "היתה לו יכולת בלתי רגילה ליצור קשר עם אנשים", אומר ראש המוסד מאיר דגן, שלחם תחת פיקודו בעזה, "במיוחד עם בני דודינו".

בתדרוכיו לחייליו הקפיד על הוראות הפתיחה באש ועל נהיגה בכבוד בתושבים המקומיים בעת חיפוש בבתיהם, אך פעולות כמו הריסת שורות בתים כדי לאפשר תצפית ותנועה, מן הסתם לא היו עוברות בקלות היום. "המצלמות הרות אסון הן", כתב בספרו, ובירך על כך שנמנע מהתקשורת לנוע בחופשיות ברצועה.

במלחמת יום הכיפורים הוא היה במיפקדת אריק שרון, אחר כך היה מושל הרצועה, מפקד יחידת הקישור ללבנון, ראש מינהל הסגל ונשיא בית הדין הצבאי לערעורים. כשפרש ב-1987 היה נציב שירות בתי הסוהר, והשתתף בוועדת החקירה לבדיקת היעלמותם של ילדי תימן. הוא הותיר אחריו את אשתו לאה וילדיו דורית, אמיר וורד.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ