ידידיה שטרן
ידידיה שטרן

מושכל ראשון וגם אחרון, אין עצה ואין תבונה ואת פסיקת בית המשפט יש לקיים. גם מי שחולק על התנהלות בית המשפט בעניין בית הספר בעמנואל, חייב לקרוא בקול ברור ורם: את החלטות בית המשפט הישראלי חובה לכבד. בית המשפט הוא החישוק החברתי המאפשר לנו להתקיים יחדיו. הוא חוד החנית של "מוראה של מלכות" ואין להתיר כל פגיעה במרותו.

ואולם, השורה התחתונה הברורה איננה פוטרת את כולנו מדיון ענייני בהתרחשות עצמה. כיצד זה במדינה היהודית, המלים הטעונות של קידוש השם - "שמע ישראל", מושמעות בהתרסה כלפי סמל המנורה שבבית המשפט? כיצד זה משפחות מהשורה, "עמך" של יום יום, מושלכות לכלא כקבוצה? מה קורה לדימוי של בית המשפט, בשקיעי העומק של התרבות המקומית, כאשר מתנהל בו ריקוד מתריס ומבזה? כיצד זה סכסוך נקודתי שקיימות ק"נ דרכים מעשיות לפותרו, הפך לסכסוך עקרוני של דת ומדינה, שנלווים אליו גם מתחים עדתיים?

הטעות החרדית היא אסטרטגית: בהיותם מיעוט כרוני, על החרדים לפעול לחיזוק מעמד בית המשפט הישראלי. אם פסיקותיו לא יכובדו, מי יגן על החרדים כשהרוב הישראלי יחליט לממש את הזעם המצטבר נגד החרדים ויפגע בזכויותיהם? ח"כ משה גפני (יהדות התורה) יודע היטב שהמגן האמיתי שלו ביום פקודה איננו מצוי בבית המחוקקים, שבו שולטת נהמת הלב וסערת הרגשות, שעלולה להחליף כיוון כהרף עין, אלא דווקא בבית המשפט ששופטיו אמונים על מסורת של הגנה על זכויות אדם ועל מיעוטים.

ומנגד, בהיכל שבגבעת רם חייבת לנשב רוח צוננת של שיקול דעת מעמיק. "ייקוב הדין את ההר" לא תמיד מתיישב עם "הוו מתונים בדין". בית המשפט חייב לשמור על כבודו ואסור לו להתיר ספק ספיקא בשאלה האם הוא מבטא את הריבונות הישראלית. דווקא משום כך עליו להיות זהיר מלקלוע את עצמו לעין הסערה במקרים שבהם ניתן למנוע זאת. כמו כל כוח, גם כוח הסמכות של בית המשפט מתעצם דווקא כשהחרב בנדנה. כשהיא נשלפת יש לוודא שהדבר נעשה כמוצא אחרון ומתוך בטחון בהצלחת הפעולה.

לטרגדיה של הטעויות נלווה מחיר חברתי גבוה. תהליך הדמוניזציה של הציבור החרדי בעיני הציבור הכללי הולך ומתעצם וגלי ההדף עוד מעט יגיעו. בו בזמן, ההליך המהוסס של תחילת הפריצה של "חומות של קדושה" - אשר בא לידי ביטוי בהשתתפות גדלה בכוח העבודה ואפילו בשירות הצבאי - עלול לסגת אחור. המנהיגות החרדית הקיצונית, שלפיתתה בציבור החרדי רפתה משהו בשנים האחרונות, תתחזק, לרעת כולם. והעיקר: הולכת ומתקבעת התודעה הרחבה שהדת מהווה איום למדינה ושהמדינה מהווה איום לדת. אנו חווים מהלך היסטורי - ששותפים לו גם חלקים מהציבור הציוני דתי - של הצבת סמכות הדת כחלופה לסמכות המדינה. חרב מצטחצחת בחרב.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ