אחרי מות | שלמה דרורי, מוותיקי מפעלי ים המלח, 1921-2010

שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

"לכם, הכוחות החלוציים הרעננים, קורא האזור הזה... החזון מני דורות היה למציאות יוצרת, פותחת אופקים חדשים". כך כתב רא"ל מרדכי מקלף בהקדמתו לספרו של זאב וילנאי, "ים המלח וחופו הישראלי" (1964). מקלף, קצין בבריגדה היהודית, רמטכ"ל, ומ-1955 מנכ"ל מפעלי ים המלח, אכן הדביק בחזונו רבים, ובהם פקודו מהבריגדה, שלמה דרורי, שירד לים המלח ומאז קשר את גורלו למקום.

שלמה דרורי, שנולד בווינה כסולומון דויטשר, נהפך לציוני נלהב בעקבות סרטון שהציג יהודים חורשים את אדמת ארץ ישראל. ב-1937 עלה, עבד בחדרה, כפר ויתקין ונהלל, עד שהתגייס לצבא הבריטי, שם נמנה עם הלוחמים על הזכות להניף את דגל הלאום לצד ה"יוניון ג'ק".

בבריגדה הוא השתייך ללהקת הבידור "מעין זה", שהוביל סרג'נט אליהו גולדנברג (אביו של דודו טופז), לצד יוסי ידין וחנה מרון. "חבר נפלא", אומרת חנה מרון, "וזמר נפלא". עוד בעת שירותו בנמל חיפה התגלגל לידיו שירו של קונסטנטין סימונוב, בתרגום שלונסקי, "את חכי לי ואחזור". בלילה החלה מנגינה להתנגן בראשו, ובבוקר העיר את חברו צבי בן יוסף, שתירגם אותה לתווים.

ב-1975, בתוכניתו של דן אלמגור "שרתי לך ארצי", גולל דרורי סיפור שנשמע הזוי, כיצד בהופעה בפני חיילים בבארי, איטליה, פגש במפתיע באולם את אמו, ששרדה את השואה בהתחפשה לנוצרייה. הוא עמד לשיר לה את "את חכי לי ואחזור", אך ברח מהבמה כשגרונו חנוק מדמעות.

בחזרו לארץ, ואחרי שירות במערכת הביטחון, הצטרף ב-1956 למפעלי ים המלח כראש אגף כוח אדם ואחר כך כדובר. ב-1970 נאלץ להתמודד עם משברים במפעל, שתוארו בסדרת כתבות ביקורתיות של כתב "הארץ" מרדכי ארציאלי. אולם אמונתו במפעל מעולם לא התערערה. עשרים שנה לפני הסכם השלום עם ירדן, בראיון לצבי רימון ב"ידיעות אחרונות" (9.8.74), פרס דרורי תוכנית מרחיקת לכת, כיצד יפתחו ישראל וירדן ביחד את אוצרות ים המלח להפקת חשמל, לפיתוח תעשייה ותיירות, ולפתרון בעיית הפליטים.

לדברי הגיאולוג יוסי לנגוצקי, דרורי "נשבה בעבותות אהבה, כמעט חושנית, לים המלח ומפעל החייאתו, כשהוא מפתח באדיקות אמונה ותקווה כי כאן, בים המלח ובאוצרותיו הטבעיים, טמון עתידו הכלכלי של העם החוזר לציון, ובלבד שתדע ההנהגה לממש חזון זה".

דרורי מעולם לא קנה את תיאורו של מרק טוויין, ב"מסע תענוגות בארץ הקודש" (1869), כי "הנוף שרוי בדממה מעיקה, מעוררת היא בך מחשבות קבורה ומוות". אדרבה, למבקרים באזור הוא הרצה בהתלהבות על סגולות המרפא המופלאות שלו, שלדבריו הצדיקו שינוי השם מים המוות לים החיים, והטיף להקמת "קרלסבאד החדשה".

ביוזמת יהודה אלמוג, היו"ר הראשון של המועצה האזורית תמר, הוקם בנוה זוהר "בית היוצר - מוזיאון ים המלח", במבנה בסגנון הבינלאומי שתיכנן האדריכל שמואל מסטצ'קין. את המוזיאון, שבו הוצגה הסירה שבה שט ב-1847 הסגן הבריטי הווארד תומאס מולינה מהכנרת לים המלח, ניהל דרורי, ולדברי איש נאות הכיכר אסף מדמוני, "אין לך אחד שיצא מ'בית היוצר' ולא פיעמה בו רוח חדשה". כשעזב דרורי, ב-2001, הידרדר המקום וכעת הוא סגור.

הוא הותיר אחריו את אשתו שולה וילדיו מיכל ושלום. מפעלי ים המלח לא טרחו לפרסם מודעת אבל לכבודו של האיש שפעל בלהט כה רב למענם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ