חיים בשוליים | צדק לדייגים

על צוללי השייטת בקישון שמעו כולם. על הדייגים שנפגעו שם, רק מעטים. משפטם מתנהל כבר עשר שנים, ולא רואים את הסוף. בינתיים, הם מתים, בזה אחר זה

אורלי וילנאי
חיים בשוליים
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורלי וילנאי
חיים בשוליים

ביום שלישי הם התייצבו בבית המשפט המחוזי בחיפה. האולם היה מלא מפה לפה. בצדו האחד כ-30 עורכי דין שמייצגים את הנתבעים, בצד השני כ-30 דייגים טרוטי עיניים ובני משפחותיהם. היה זה הדיון ה-104 בעניינם. מאז 2004 אז החל בית המשפט לשמוע עדויות בתיקים המאוחדים, ניתנו 425 החלטות בתיק, 21,197 עמודי פרוטוקול נכתבו, וכמות דומה של חוות דעת, הצהרות ומאמרים. אבל הדיונים מתקיימים כבר עשר שנים.

וככל שהשנים חולפות התובעים מאבדים עוד ועוד מעמיתיהם, שלא יכלו עוד למחלה ומתו. הכירו את דייגי הקישון שעבדו עשרות שנים, שעות רבות כל יום, במעגן המזוהם. שם צללו כדי לנקות את הסירות טרם היציאה לים לדיג.

לפחות 50 מהם חלו בסרטן, 20 כבר מתו. מספרם היחסי גדול מזה של אנשי השייטת שחלו, ובכל זאת סביר להניח שאת סיפורם לא שמעתם. "מבחן בוזגלו", קוראים לזה הדייגים. נכון, הם לא לוחמים שתהילתם הולכת לפניהם, אבל הקישון הוא אותו קישון, הבוצה המזוהמת אותה בוצה, הצלילות דומות, והגוף האנושי אותו גוף.

יש צוותים שלמים שכבר לא אתנו, אחרים מאושפזים תכופות לטיפולים בבתי החולים. אין להם פנסיה, שכן עבדו כעצמאים, ואין להם גב כלכלי. את המפעלים הם תובעים כדי שיקחו אחריות על הזיהום, את המדינה, על כך שלא פיקחה. ובעיקר הם מבקשים שמישהו יבין שהם קורבן של שנים ארוכות של התרשלות והזנחה, והקורבן הזה עכשיו גוסס.

"חשבתי שכדאי לסיים את הדיון, כי התחושה שלי שיינתן פסק דין כלשהו שאף אחד לא יהיה מרוצה ממנו", אמר השופט רון שפירא בפתח הדיון ביום שלישי, שעסק בהצעת פשרה שאמורה לסיים את התיק הזה. לפי הפשרה הנתבעים כולם יחד, המפעלים והמדינה, ישלמו שלושה מיליון שקלים שיחולקו לתובעים, בהם האלמנות והחולים עצמם. בחלוקה גסה המשמעות היא סכום חד פעמי מגוחך של כ-50 אלף שקל לכל אחד.

כבר עשר שנים משלמים הנתבעים לעורכי הדין שלהם סכומי עתק. לו היו מעבירים מחצית מהסכום הזה לתובעים, זה היה נגמר מזמן. במקום זאת הדייגים מספרים שעורכי הדין מהלכים עליהם אימים, שאם יפסידו יוגשו נגדם תביעות לכיסוי הוצאות המשפט; חלק מהם נשרו מהתביעה מרוב פחד.

ובכל זאת, הדייגים סירבו להצעת הפשרה. עו"ד אבנר אמוראי, המייצג אותם בהתנדבות, גיבה את החלטתם, למרות הדברים שאמר השופט שפירא: "ההצעה משקללת את נתון הזמן הצפוי, עוד הרבה שנים... נדמה לי שרוב האנשים פה לא צעירים ונתון הזמן הוא חשוב... המשפט הזה יספק חומר למשפטנים להרבה שנים, אבל... עדיף שתתמקדו במה שיועיל לכם".

כשהתפוצצה פרשת צוללי השייטת, ולאחר שהדייגים הבינו שעוד ועוד מהם חולים במחלות קטלניות, הם הלכו ובדקו בנמלים אחרים. אולי זאת השמש, חשבו, אולי הסיגריות. אולם בעוד שבקרבם נמנו 28 חולים, בנמל אשדוד היה אז רק חולה אחד, וביפו ובחיפה לא היו חולים כלל. אין על רמות הזיהום בקישון וכולם יודעים איזה מפעלים זיהמו אותו. ועדת שמגר לא מצאה קשר נסיבתי בין הזיהום לסרטן, אולם שר הביטחון אז, שאול מופז, החליט לאמץ את דעת המיעוט בוועדה ולקחת אחריות על החיילים. אבל מהדייגים המדינה - זאת שהחזיקה בבעלותה חלק מהמפעלים, שהיתה אמורה לפקח - לא היתה מוכנה עד היום לשמוע.

בעקבות פנייה שלנו לשר להגנת הסביבה, גלעד ארדן, הוא הבטיח לנסות ולגשר בין הדייגים למפעלים. לדבריו, בימים אלה מנסה משרדו, בסיוע כספי המפעלים, לשקם את הנחל ולהעלים את הבוצה המזוהמת השקועה בו.

לקראת סוף הדיון ביקש אחד הדייגים לומר כמה מלים. את זהותו לא נחשוף כאן, הוא עדיין מסתיר מילדיו את עובדת היותו חולה בסרטן. בקול שבור דיבר גם בשם דני שעינו נעקרה בגלל סרטן הסינוסים, בשם שרה שהשאירה את בעלה בבית החולים והגיעה לדיון בשם האלמנות, היתומים, החולים והמתים: "נכון אדוני, אנחנו דייגים. אבל נילחם ובכל דרך אפשרית... אני לא משפטן אבל כל עין ואוזן בבית המשפט הזה יודעים שאין כאן צדק ושוויון. אדוני, בזמן שהנתבעים נלחמים על כל טיפת נפט, הייתי רוצה שיראו איך כל אחד ואחד ואתנו נלחם על חייו... על הכל היינו מוותרים, אדוני השופט, לו רק אפשר היה להחזירו לנו את החיים שהיו לנו פעם".

כך זה עובד היום: ניצולי השואה מתחלקים לשלוש קבוצות עיקריות. א. מי שעלו לישראל עד 1953 מקבלים רנטה מהמדינה על פי אחוזי הנכות שנקבעו להם עם הגיעם. הם גם זכאים לקבל בחינם התרופות בגין נכותם המוכרת. ב. ניצולים שמקבלים רנטה מגרמניה או ממדינות אירופיות אחרות. גם הם מקבלים את התרופות בחינם, בגין נכותם המוכרת. ג. מי שעלו לישראל אחרי 1953, אחרי הסכם השילומים. הם מקבלים פיצויים באמצעות ועידת התביעות, ואינם נמדדים לפי אחוזי נכות.

כולם מקבלים סכום אחיד - כ-280 יורו - פעם בשלושה חודשים. לדמי ההבראה, המשולמים מתוקף חוק חדש, זכאים רק מי שמקבלים את הכסף מהאוצר הישראלי. מי שמקבל קצבה באמצעות וועידת התביעות, לא זכאי לקבל תרופות בחינם. למענק של החברה להשבת נכסי נספים זכאים מי שמקבלים קצבה מגרמניה ומישראל, אבל לא מי שמקבלים מוועידת התביעות.

אתם הבנתם את זה? הניצולים ודאי שאינם מבינים, ובעיקר לא יודעים מה לאן לקחת את עשות עם העלבון שבסלקציה נוספת. לא נשאר עוד הרבה זמן, לא נותרו עוד הרבה ניצולים. תנו לכולם - מקסימום תתנו בדרך בטעות, למישהו לא נכון. בשביל עוול של 60 שנה מדובר במחיר נסבל.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ