סוף העולם - רעננה

הוריה של אלמוג בת ה-7, שאיננה יודעת עדיין לדבר, רוצים לשלוח אותה לבית ספר מיוחד ברעננה לפי המלצות המומחים, אלא שעיריית ראש העין לא מוכנה לממן את חלקה בהסעות

אורלי וילנאי
חיים בשוליים
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אורלי וילנאי
חיים בשוליים

כל התקדמות שלה, כל צעד או קול, ממלאים את הוריה אושר. כל כך הרבה קשיים ומגבלות היא נושאת על גבה הקטן, ולא מוותרת. אלמוג (שם בדוי) כבר בת שבע, אבל היא לא יודעת לדבר, רק למלמל. היא אובחנה כלוקה בפיגור בינוני-נמוך, ובנוסף היא סובלת מעיכוב התפתחותי ופסיכו-מוטורי קשה, וכן מאפילפסיה, היפוטוניה (טונוס שרירים נמוך) ולקות ראייה.

הוריה עוטפים אותה בכל מה שאפשר, נותנים לה את כל הכלים כדי להתפתח. אלמוג מצליחה לתקשר וניכר שהיא מתקדמת, אלא שדווקא כשהיא רוצה לעשות צעד משמעותי קדימה - היא נזרקת עשרה צעדים לאחור. גם ילדה במצבה, מתברר, נהדפת כשהרשויות צריכות להשקיע כסף.

אלמוג גרה בראש העין. כדי להיערך למעבר לבית הספר התייעצו הוריה עם אנשי מקצוע, שבאו לראותה בגן. לאחר בחינה יסודית הגיעו כל הגורמים המקצועיים למסקנה, שבתי הספר המתאימים ביותר הם "אופק" בהרצליה ו"אגם" ברעננה. במארס שנה שעברה התכנסה ועדת השמה בראש העין וקבעה שאלמוג זכאית לחינוך מיוחד. עיריית ראש העין אף פנתה לעיריית רעננה וביקשה לשבצה ללימודים שם. במהלך חופשת הקיץ נתבשרו ההורים כי אלמוג התקבלה לבית הספר אגם ברעננה. הסיפור הזה היה צריך להסתיים כאן. אלא שבדיוק בשלב הזה התחילו הבעיות.

ב-21 ביולי הגיע מכתב מהאגף לחינוך מיוחד בעיריית ראש העין: "אלמוג משובצת לבית הספר 'נאות אילנה' בראש העין". נאות אילנה היא מסגרת המטפלת בדרגת פיגור בינוני מורכב ובפיגור קשה. אלמוג לא מתאימה לשם. במינהל החינוך של ראש העין הסבירו להורים המבוהלים, ששיבוץ מחוץ לראש העין כרוך בעלות גבוהה של הסעה וליווי. ראש המינהל, אבי קמינסקי, אמר להם, לדבריהם, שרק אם יהיו מוכנים לממן את עלויות ההסעה והליווי בעצמם, יוכל לאשר את השיבוץ מיידית.

אלא שמתוקף חוק החינוך המיוחד זכאית אלמוג למימון המדינה גם כשמדובר במסגרות מרוחקות מהבית. המימון מתחלק בין הרשות המקומית (25%) למשרד הרווחה (75%). בפועל, עיריית ראש העין צריכה לממן רק רבע מעלות ההסעה, וגם את זה היא לא מוכנה לעשות. שלא לדבר על כך שאם יוענק לאלמוג הטיפול הנכון - היא תוכל בבגרותה לתפקד ולתקשר עם סביבתה ובכך ייחסך כסף למדינה.

הוריה של אלמוג הגישו עשרות מסמכים לוועדת ערר, אך עדיין לא הקבלה החלטה. אנשי המקצוע כותבים שלאלמוג יש "מוטיווציה להתקדמות", אך כל זה לא מגשר על 23 הקילומטרים המפרידים בין ראש העין לרעננה.

וכך כותבת בתגובה עיריית ראש העין: "מבדיקה שערך מנהל אגף החינוך עם פיקוח משרד החינוך ולאחר שיחה עם הורי התלמידה, בתם שובצה בבית הספר ?נאות אילנה'. מסגרת זו ראויה ומתאימה על פי אפיונה: בית הספר נותן את מרב המשאבים בעבור תלמידיו, והראיה לכך היא הבקשות הרבות של תלמידים מחוץ ליישוב ללמוד במסגרת זו".

אז מה עושים כשהדלת נסגרת? איך בכל זאת מאפשרים הורים לילדם לקבל את מה שהוא צריך ואת מה שמגיע לו על פי חוק? התשובה העצובה היא שנאלצים לסובב את החוק. אלמוג ואמה העתיקו את כתובתן לדירת מכרים ברעננה בעוד שהאב והבנות נשארו בראש העין. המשפחה התפצלה. במקביל פתחו ההורים בהליך משפטי. עוד בזבוז מיותר של זמן וכסף. די לחשב את השכר תמורת הייעוץ המשפטי שיידרש לעירייה, והנה - נמצא המימון להסעה המתבקשת.

הישרדות | מעקב אחרי ניצולי השואה

לאוצר יש זמן. שנה אחרי שעירערה תקבל בת ה-87 את זכויותיה

זה שנתיים מלווה המדור את פרידה בלשץ; שנתיים שבהן היא נאבקת על זכויותיה, אחרי עשרות שנים שבהן לא טרח איש לעדכן אותה לגבי המגיע לה.

השנה תהיה בלשץ בת 87. היא עברה את השואה בפולין, אך מעולם לא הוכרה כאן כניצולת שואה ולא קיבלה קצבה או רנטה. פעילה חברתית בשם טל שקד החליטה לסייע לה. היא באה מלאה במוטיווציה - ואז נתקלה בממסד.

בלשץ וטל נשלחו על ידי הרשות לזכויות ניצולי השואה להמציא אינספור מסמכים על כל שלב בחייה של בלשץ, בעיקר כאלה שיוכיחו שעברה את התופת. כל זאת למרות שהיא מופיעה במאגר לוחמי הגיטאות ואפילו בזה של משרד הביטחון, שהנפיק לה תעודת הוקרה בשל היותה ניצולת שואה.

לאחר שחלף זמן רב מאז שלחה את המסמכים, וכל מענה לא הגיע - התערבנו. או אז, בפברואר 2010, הגיעה הודעה שבלשץ תוכר כניצולת שואה ותקבל קיצבה לפי 25% נכות, אף שאיש מקובעי אחוזי הנכות לא פגש בה. בשלץ, שטענה שמגיע לה יותר ושיש להכיר גם בנכותה האורתופדית כתוצאה מהבריחה ביערות, הגישה ערר וביקשה להיות פיסית בוועדה שתקבע את אחוזי הנכות שלה.

אלא שהחודשים חלפו, בלשץ לא הופכת לצעירה או בריאה יותר, קצבה אין, ורק לאנשים ברשות לניצולי השואה יש זמן. שוב ושוב שאלנו מה קורה, מדי פעם אמרו שחסר טופס רפואי כלשהו, בעיקר אמרו שמחכים לכינוס ועדה בעניינה.

לאחר שחלפה כמעט שנה מאז הערר, פנינו שוב בבקשה להבין מה קורה, ואז קיבלנו את התשובה הבאה מדוברות האוצר: "לאחר בדיקת התיק על ידי הרופא הראשי נמצא קשר סיבתי בין הרדיפות לפגימה בברך שמאל, והיא תוכר ע"ח הרדיפות".

הנכות הוגדלה, באוצר אומרים שעדיין צריך לחשב את הסכום החודשי, אבל לבלשץ אפילו לא טרחו להודיע. עכשיו תקבל ניצולת השואה בת ה-87 את המגיע לה. סוף טוב? לא במושגים שלנו.

תגיות קשורות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ