בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בבית הספר "מיתר" שבקיבוץ בית אורן אף אחד לא אומר לילדים מה לעשות

בבית הספר "מיתר" שבקיבוץ בית אורן בכרמל אין כיתות, אין ציונים ולא חייבים להיכנס לשיעורים. אז מה בכל זאת עושים כאן התלמידים עם זמנם, ומדוע מקבל המוסד הכרה ממשרד החינוך? יום בבית הספר הכי "שאנטי" בישראל

תגובות

נדב גולדברג בן ה-13, תלמיד בבית הספר הדיאלוגי "מיתר" שבקיבוץ בית אורן בא מדי בוקר לבית הספר ועסוק בלהשתעמם. "רוב היום אני לא עושה כאן כלום", הוא אומר, ומיד מוסיף: "למדתי משהו חשוב מאוד: איך לשבת ולהשתעמם ולא להיות עצבני מזה. אני משתעמם וחושב, ומשתעמם שוב וזה בסדר". המנהלת הפדגוגית של המוסד, רחלי גולדברג, שהיא גם אמו של נדב, לא מנסה לשנות את דרכיו. "אני יכול להעביר כך את כל שנת הלימודים ולאף אחד לא תהיה בעיה עם זה", הוא מצהיר.

כשבנה משתעמם בנחת, מחלקת האם את זמנה בין גיבוש תוכני הלימוד להפרדת פסולת וניקוי קומפוסט, שישמש לדישון המדשאות המוריקות ברחבי בית הספר.

"מיתר", שקם לפני 14 שנה, הוא ההפך הגמור, וכך גם המתריס והחתרני, של מוסדות החינוך הממלכתיים: אין שם מערכת שעות, אין מבחנים או בחנים, אין ציונים ואין תעודה או גיליון הערכה. התלמידים - הגדרה שאיש בבית הספר לא משתמש בה; קוראים להם ילדים - חופשיים לעשות כמעט ככל העולה על רוחם בשעות הפעילות של בית הספר, מ-8 בבוקר עד 1 בצהריים. שני התנאים היחידים: שלא יפריעו לחבריהם לעשות את העולה על רוחם שלהם - ושישמרו על "חוקי הבית".

יום לימודים כאן אינו דומה לקודמו. אין תוכנית סדורה, אין לוח וגיר, אין כתה, אין צלצול ואין תלבושת אחידה. ילדים שבכל זאת רוצים ללמוד צריכים למלא חובה אחת בלבד: להירשם מראש לאחת הסדנאות - חשבון, אנגלית, תנ"ך, יצירה, חיבור, עברית או היסטוריה - ולהתייצב בה. הלימודים עצמם נעשים בקבוצות מצומצמות של שלושה עד 12 ילדים. שיעור על הרצל יכול בקלות לגלוש לשיחה נלהבת על אלטלנה, המנדט הבריטי ואברהם אבינו. "מיתר" אינו מוסד חינוכי רשמי, אך מוכר על ידי משרד החינוך.

"במערכת החינוך הממלכתית יש משהו מאוד חונק", אומר אחד המחנכים הוותיקים במיתר, זאב גולן. "בשיעורים האלה אני מגיע עם הילדים למידת עומק אדירה, ואין בעיות של משמעת - כי מי שנרשם לשיעור ונמצא בו, רוצה בזה. בחינוך הרשמי, הלמידה תכליתית ולא סוטה ימינה או שמאלה. כשהלימודים נעשים בגישה חופשית, אתה פתוח להרחבות ולסטיות מהנושא המרכזי של השיעור".

אין כיתות במיתר, ואין כאן את החלוקה המסורתית והמוכרת שמנהיגים בתי ספר רגילים. במקום זאת, יש במיתר שלוש חטיבות: ילדים בגילים 4-8 לומדים יחד ב"חטיבה הצעירה". "החטיבה היסודית" מיועדת לגילים 9-14, ואילו ל"חטיבת הנעורים" עוברים ילדים בגילים 12-14 שחשו בשלים לכך - ומבינים במה זה כרוך. "ילד יכול להישאר בחטיבה היסודית גם עד גיל 14. מי מהם שבוחר לעבור ל'נעורים' צריך להחליט על כך ולהבין את המחויבות שבדבר", מסבירה המנהלת האדמיניסטרטיווית של בית הספר, רינת לפידות. לדבריה, מחויבות כזאת פירושה להרגיש בשל ומוכן להיות חלק מקבוצה, לבצע משימות של מחויבות אישית לטובת הקהילה ולקחת חלק במיזמים שונים - כל אחד בהתאם ליכולותיו וכישוריו.

מיתר שוכן באחד המקומות הפסטורליים והקסומים בישראל: בלב הכרמל, מוקף בחורש עבות וטבעי. מטפסים אליו בכבישים עקלקלים וצרים על שפת תהומות עמוקים. הנוף מרהיב, האוויר הצח ממלא בחדווה כל ריאה. העין, בין אם היא רוצה ובין אם לא, נמשכת אחר נרקיסים לבנים וריחניים, תפרחות צבעוניות של גרניום ובוגנוויליות סגולות שפורחות ליד דשא ירוק.

קל להגדיר את מיתר כבית ספר אנרכיסטי, או להתייחס לחוויית הלימודים של תלמידיו, כ-70 במספר, כסוג של קייטנה משופרת. אחת לשבוע, יוצאים "הקטנטנים", כפי שמכנה לפידות את תלמידי החטיבה הצעירה, לטיול חד-יומי בסביבה. הר הכרמל מזמן להם עושר של אתרים לבקר בהם. לפידות, שלמדה חינוך ובאה למיתר כדי לעשות התמחות, ראתה, התאהבה ונשארה.

בנות 12 נכנסות אל הסדנה של חטיבת הנעורים. עוד הן מתלבטות אם להכין את כוס התה הבאה שלהן ומשוחחות ביניהן, אחת מהן שולפת חפיסת קלפים, טורפת אותם ומכריעה את עיסוק החבורה לשעה הבאה, לפחות. "אין לי בעיה עם זה. שישחקו קלפים", אומרת לפידות בנחת, "אתה יודע כמה ילדים למדו פה אנגלית דרך משחקי קלפים?". לפידות מחדדת: "הרעיון שלנו הוא שהעולם הוא מקום קסום, מזמן לנו שפע של חוויות למידה, של תחושות ושל רגשות ולכן צריך לפתוח את הלב ואת הראש כפי שאנו מבינים ואוהבים.

"כאן מבינים שאנחנו חלק מחברה ומקהילה, אבל לא הולכים לפי המוסכמות הרווחות. אנחנו הגיוניים: מאמינים שלכל אחד יש את הקצב שלו ולא נלחצים מזה שילד בן שמונה לא יידע לקרוא ולכתוב. ילד כזה, שמעדיף לטפס על עץ, להיתלות עליו, לבדוק מה קורה אם קופצים ממנו ופחות מעניין אותו ללמוד לקרוא, זה בסדר גמור".

עכשיו לפידות מתריסה: "במערכת החינוך הרגילה לוקחים ילד כזה, בן שמונה, שלא פנוי ללימודי קריאה וכתיבה ואומרים לו בטון דידקטי - יש לך קושי, אז נביא לך מורה שתעזור לך. כבר כותבים למסכן על המצח ?אתה לא בסדר'. אבל אף אחד לא אומר לילד הזה שהוא מצייר מדהים. הוא רק בן שמונה וכבר מכוונים אותו לאוניברסיטה. כאן נזקוף את קומתו, ניתן לו לבטא את עצמו במה שהוא טוב בו. כשהוא יהיה בשל מספיק כדי ללמוד לקרוא - הוא ילמד. זה יבוא מעצמו. ואז הוא לא ילמד לקרוא ?דנה נמה, דנה קמה', אלא יקרא ישר ?הארי פוטר' כי זה יעניין ויגרה אותו".

זאב גולן, שבכורו מעיין בן הארבע לומד במיתר, רואה בבית הספר התרסה לא כנגד מערכת החינוך הממלכתית, אלא כנגד החברה בכלל. "ההנחה שילד צריך לעשות משהו כוללת מידה של חוסר אמון בו. ברור שילד זקוק למבוגר אחראי, לחום ולהשגחה אך הוא זקוק לא פחות לילדות ולמשחק. אלה לא ניתנים למדידה ועל כך לא ניתנים ציונים", אומר גולן. גם יכולות המורים עצמם אינן נמדדות בציונים. הם אינם נדרשים לשאת בתעודת הוראה, ונבחרים על ידי סדרת ראיונות ושיחות עם הנהלת בית הספר והילדים.

השיעורים, כשמתקיימים, נעשים באווירת "שאנטי": הילדים יושבים על מזרנים המקיפים שטיחי צמר ומדי פעם גם מקבלים שיעורי בית, "אבל ממש קצת, וגם לא חייבים לעשות", כפי שמעידה התלמידה לילך קורן.

יום הלימודים מסתיים בשיחת "התכוונות" של כחצי שעה. זו הפעילות היחידה במיתר שהנוכחות בה חובה. היא מתחילה בשתיקה מוחלטת של שתי דקות שלאחריהן שואל המדריך ברוגע, "איך היה?"

זו העת לפרוק כעסים ילד על רעו, ילד על מורהו. הילדים יודעים על מוריהם כמעט הכל: "אני יודע על זאב שיש לו שלושה ילדים, אחד נולד לא מזמן. הוא גר בטבעון, הוא טבעוני, הוא אוהב אבוקדו וחסה, טוחן טוסטים ולא מזמן הפסיק לשתות קפה", מגלה התלמיד אלי העברי בן 13 מכפר הרא"ה. לתלמיד אחר אין בעיה להגדיר את זאב, בזכות גובהו, כ"עמוד חשמל".

קשה שלא לתהות מה קורה לילדים האלו, כאשר הם עוזבים את מיתר בגיל 14 - למסגרות ממלכתיות, לחינוך אלטרנטיווי כמו בתי ספר דמוקרטיים או אקסטרניים, או מחוץ למסגרת חינוך כלשהי.

"מי שרוצה לעבור מכאן לבית ספר רגיל יכול, ויש לו די ידע כדי להשתלב בו", מסבירה לפידות. "הילדים שלנו חשופים למה שנלמד וקורה בבתי הספר הממלכתיים, באמצעות חבריו או קרובי משפחה. אם מישהו מרגיש צורך ללמוד שברים או טריגונומטריה - יבקש וילמד".

עמית, שגר באחד מיישובי עמק יזרעאל, הוא מבוגרי המחזור הראשון של מיתר. כיום הוא חייל בשירות סדיר, בן 20: "בשנה הראשונה אחרי מיתר לא עשיתי כלום ולא הייתי בשום מסגרת, אך לא מהמקום של סמים, פרחחות ורחוב כי זה לא דיבר אליי. ולא נלחצתי מזה. בעקבות שתי ידידות שלי הגעתי לפרויקט של החברה למתנ"סים בחיפה ולמדנו שלושתנו יחדיו לבגרות. שתיהן סיימו עם ציונים טובים, לי חסרות 2 או 3 יחידות שאשלים מאוחר יותר. חוויית הלימוד לקראת הבגרות היתה לי קשה ביחס לזו של מיתר, שאליה הורגלתי, אבל בסוף עשיתי את זה כי זה עניין אותי ובחרתי בכך".

משרד החינוך: "לנו אין בעיה עם זה"

המפקחת על בית הספר "מיתר" מטעם משרד החינוך, ד"ר רבקה שלומי, אומרת כי היא אינה רואה באופי תפקוד בית הספר התרסה נגד מערכת החינוך הממלכתית: "הילדים מגיעים לשם בבוקר, לומדים קריאה, כתיבה ויצירה ומגיעים להישגים פדגוגיים באופן כזה שבהגיעם לכיתה ח' אין להם בעיה להשתלב בבתי ספר אחרים. לנו אין בעיה עם זה.

"'מיתר' עונה על הצורך של אוכלוסייה מסוימת המבקשת מענה חינוכי אחר לילדיהם - ואנו נמצאים בקשר שוטף עם מנהלת המקום, שמקבלת מאיתנו כלים מתאימים כדי לחנך את תלמידיה. כל זמן שהילדים שעומדים בהישגים הרצויים ומקבלים את ההכוונה המתאימה מצד המדריכים במקום - זה בסדר".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו