שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
דנה ויילר-פולק
דנה ויילר-פולק

"חבריי היקרים לשם, אני חי ואני חופשי. אחרי שלוש שנות סבל שוב אני כאחד האדם. הגרמנים הארורים רצחו את כל בני משפחתי. ליבה ואריק עוד אינם בידי", כותב צבי (הירש) בריק בחשש גדול עם שחרור הגטו בקובנה, ליטא ב-1.9.1944 ליהודית לשם בארץ ישראל, באחד המכתבים בהם כתב גם בנו, לימים נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק. "אני מקווה עוד למצוא אותם. גם אם ארצה לערוך רשימה של חברינו המשותפים שנרצחו לא יספיק הנייר. כעת אני עובד ולא חסר לי אוכל. אני מרוויח כסף וניתן להשיג הכל. שילחו בדחיפות בגדים אם לא קשה לכם. מסרו דרישת שלום לחיים ברלס, דוד שור, אליהו דובקין, משה קליינבוים (משה סנה, דו"פ), שאפר בילובולסקי ולכל ידידי. עז רצוני לחבק אותם, את כולם, ולבכות... שלכם הירש".

צבי (הירש) בריק, אביו של אהרן ברק (בתמונה הגדולה, משמאל), ואחד המכתבים שכתב (בתמונה מימין) / תצלומים: ארכיון יד ושם

ד"ר לאה פרייס, מנהלת פרויקטים במכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם, מצאה מכתב זה ומכתבים נוספים של צבי בריק, אביו של פרופ' אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון בדימוס (המופיע במכתבים כאריק), בארכיון יד ושם. "זכרתי שאמי, שהיתה חלוצה בקיבוץ ממל בליטא סיפרה על פעילות ציונית מפותחת בראשה עמדה יהודית לשם", מספרת ד"ר פרייס, "עם הכיבוש הגרמני במארס 1939 עברה לשם לקובנה, שם הכירה בהסתדרות הציונית את צבי בריק שעמד בראשה, והשניים התכתבו מסוף המלחמה". כל המכתבים נכתבו ביידיש, כשזה מתחילת ספטמבר 1944 הוא המוקדם מביניהם.

"נכרת עולם יהודי!"

בריק היה האחראי על חלוקת סרטיפיקטים לעלייה לארץ ישראל, מסמכים שחולקו במשורה בימים ההם. לשם, בעלה ושני ילדיה עלו לישראל ב-1940 והתיישבו בתל אביב. בתחושת מחויבות ליהודים שנותרו מאחור, התכתבה לשם עם בריק ועקבה אחר המתרחש דרך מכתבים שתיארו היטב את החשש, אי הוודאות והכמיהה לארץ ישראל. מדי פעם אף זכתה לשם לכמה מלים מהילד הקטן אריק ברק, שלמד קרוא וכתוב מאמו.

בתאריך לא ידוע כתבה ליבה: "חברים טובים, הירש (צבי בריק, דו"פ) כבר כתב לכם הכל. לי נותר רק להודות לכם מעומק הלב על ידידותכם האמיתית. כן, יקירי, הרבה שנים איומות ומלאות סיוט חלפו מאז שליווינו אתכם בדרככם לארץ. את מה שעבר עלינו קשה לבטא במכתב. מה שאיבדנו לא נוכל להשיב לעד. עולם יהודי שלם ויפה נחרב. אין רואים יותר בליטא יהודי בעל זקן, נעלמו אבותינו ואימותינו, נושאיהם של חיים יהודיים טובים וטהורים! נכרת עולם יהודי! ואיש מן העולם הסובב לא מתבייש בכך, נהפוך הוא, ממשיכים לשנוא אותנו, את השרידים... התקווה היחידה שלנו היא הארץ, בחייה החדשים, עם עוצמתה והתלהבותה. אריק כמעט בן 9, הוא ילד גדול וטוב, אבל נדודינו השפיעו עליו מאוד לרעה. גם במקרה זה אני תולה תקווה בארץ. שלכם, ליבה". ובתוספת קטנה בתחתית המכתב: "מברך אתכם מקרב לב. שלום אריק".

במכתב נוסף שקיבלה לשם כותב צבי "חברים אהובים, קיבלנו את מכתבכם השני, וקריאתו הייתה עבורנו כיום חג שני, אנחנו לא חשים בודדים. אהובי ויקירי! אני מצפה כבר לרגע שנהיה יחד, וזה יקרה כאשר תבוא גאולתנו. עד אז נותר לנו רק לחלום על ארץ ישראל ולהתגעגע לבית משלנו. אריק לומד לו לאיטו. הוא מסתדר היטב עם החיילים והוא נושא חן בעיניהם. מאחלים לכם, לכולכם, שנה טובה. שלכם, הירש". ובתוספת, בכתב-יד של ילד, נכתב ביידיש: "אני מודה לכם על ברכתכם ליום ההולדת שלי". ובעברית: "להתראות בארץ". והחותם: "שלום, אריק". המכתב לא מתוארך.

המלינה של בריק

צבי בריק, אשתו ליבה ובנו אהרן ברק נכנסו לגטו קובנה בשנת 1941 כשברק הצעיר היה בן 5, על אף שיכלו לקבל בקלות סרטיפיקטים לעלייה לישראל. בריק בחר להישאר ולסייע ליהודים במקום, והמשפחה שהתה בגטו שלוש שנים. במרץ 1944 התרחשה אקציה גדולה של ילדי גטו קובנה. אהרן הקטן ניצל מאחר שהוריו החביאו אותו מהחיילים. לאחר מכן, יצא אהרן לעבוד עם אביו כשהוא מחופש למבוגר מגילו, היות שהיה אחד הילדים האחרונים שנותרו בגטו. כל שהטריד את הזוג בריק זה כיצד להציל את בנם ולבסוף הם הבינו שהדרך היחידה היא להוציאו מהגטו. עקב כך ליבה ואריק ברחו מהגטו לביתו של ליטאי כפרי שהכירו שם התחבאו עד לשחרור הגטו באוגוסט 1944. צבי נותר מאחור עם גיסו. בחודש יולי 1944 גורשו הגברים בגטו למחנה דכאו, אך צבי וגיסו ניצלו כשהסתתרו ב"מלינות", מעין בונקרים שברק כינה בעדותו ביד ושם "המלינה של בריק".

עם חזרתם לקובנה, זיהה ברק את דודו על פי מקטורן שלבש, ולאחר מכן גם התאחד עם אביו. אחרי המלחמה, המשפחה לא רצתה להישאר תחת השלטון הסובייטי וברחה לאיטליה, שם רוכזו יהודים רבים. אז גם כתב בריק כמה ממכתביו. ב-1947 עלתה המשפחה לארץ ישראל, אחרי שקיבלו אשרה לעבור להתגורר בארצות הברית ודחו אותה.

"הבולט במכתבים הוא הדאגה לילד, אומרת פרייס. "אביו מבקש במכתבים שישלחו ספרים, ודאג להשפעת הנדודים על הילד. ברק אמר בעדותו כי היה לא נורמלי בכך שהיה נורמלי באותם ימים. בנוסף הדגישו את התקוות הרבות שתלו בישראל, הם היו ציונים שרופים".

"הימים חולפים"

ב-29.1.1945 כתב צבי בריק "איך הולך? הימים חולפים. יש עלייה מאיטליה של 800 פליטים, אבל אני לא ביניהם. צריך לחלק 800 סרטיפיקאטים ל-1,600 פליטים". בהמשך הוא סיפר על הקריטריונים לעלייה על אוניית המעפילים: חולים, אחיות צוות רפואי, נשים הרות ויתומים. "אני לא בקטגוריות אלה. אני במזכירות ובחלקי נפל לעבוד בכיוון הזה. אני לא יכול להעמיד את מועמדותי לעלייה. אם אני עובד, זה לא אפשרי שאצא מפה". בריק מבקש לדעת מהם הסיכויים לסרטיפיקט ממחלקת העלייה בסוכנות ומוסיף, "אצלנו אין חדש. ליבה ואריק לומדים עברית בחריצות. ואם תוכלו לשלוח לנו מדי פעם את העיתון 'הגה' עם ניקוד, לליבה זה ייתן המון".

ב-10.12.1945 כתב "כולם כבר נסעו ואני עוד יושב פה. זה גורלי, לשבת מרחוק כאשר זקוקים לידיים עובדות בארץ. אנחנו מחכים בחוסר סבלנות לקראת היום שבו ניפגש אתכם. אנחנו עסוקים עכשיו בעניין המרכזי, להגיע לארץ ישראל. שתהיה לנו סוף סוף קורת גג מעל לראשנו ובית קבוע. מעולם לא חשנו בכך ולא שאפנו לכך כמו עכשיו".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ