יאיר אטינגר
יאיר אטינגר

בעיני יצחק הרשקוביץ, העדויות הישנות שליקט ושעומדות כעת בפני פרסום הן בגדר "עשיית צדק היסטורי", ולאו דווקא נקיטת עמדה בוויכוח שמוסיף להיות סוער ורגיש מאין כמוהו - גם 65 שנים לאחר המאורעות עצמם.

מהעדויות שאסף הרשקוביץ עולה כי הרבנים שברחו בתקופת השואה בחסות התנועה הציונית, קוממו עליהם לא רק חלק מפשוטי העם, כפי שכבר טענו חוקרים בעבר, אלא גם רבנים אורתודוקסים שחיו בהונגריה באותה תקופה ממש. מדובר בביקורת חריפה על הרבנים שנטשו את חסידיהם, ובראשם האדמו"ר הרביעי מבעלז, רבי אהרן רוקח - ביקורת המתבססת על אתיקה והלכה.

על רגישות הדברים תעיד תגובתו של אחד מדוברי חסידות בעלז שכתב אתמול ל"הארץ" בתגובה למחקרו של הרב הציוני-דתי הרשקוביץ כי "מצער מאוד שמטיפי הציונות הדתית מצטרפים למכחישי השואה השמאלנים שהיטו את האשמה מן הנאצים ועוזריהם לכיוון הצדיקים והחרדים".

התגובה הזו מעידה לא רק על רגישות הנושא, אלא גם על הנטייה להתייחס אליו כאל מאבק פוליטי בעיקרו בין דתיים-ציוניים לדתיים לא-ציוניים. המאמר, "עלבון התורה הגדול הלזה", יתפרסם ביוני הקרוב בקובץ המחקרים של מוסד יד ושם. כותבו, יצחק הרשקוביץ בן ה-31, בנו של יו"ר "הבית היהודי" השר דניאל הרשקוביץ, הוא עצמו רב של קהילה ציונית-דתית בפתח תקוה. הוא הגיע לעדויות הישנות אגב עבודת התזה שכתב ועבודת הדוקטורט שעל כתיבתה הוא שוקד כעת, במסגרת המחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת בר אילן. שתי העבודות עוסקות ברבנים בשואה.

"זה לא שאני מנסה לתקוף את חסידות בעלז באמצעות מחקר, אבל חשוב להביא קולות אחרים מאותה תקופה. הפולמוס הוא עתיק והוא אותנטי ולא צריך לצבוע אותו בצבעים כל כך פוליטיים כפי שנעשה בשנים האחרונות", אמר הרשקוביץ על עבודתו.

הימלטותם מאירופה של אחדים מבין אלפי רבנים שחיו ביבשת בזמן מלחמת העולם השנייה - ובראשם ההימלטות של האדמו"רים מבעלז, סאטמר וגור - היא פצע פתוח. עדויות שנחשפו במחקרים אקדמיים משמשות זה כ-20 שנה תחמושת בוויכוח פוליטי בין ממשיכי דרכם של האדמו"רים לקבוצת אנשי אקדמיה ורוח. האחרונים טענו כי המנהיגים שהיו אמורים ללכת בראש המחנה מילטו עצמם בסיוע התנועה הציונית שאליה התנגדו, והפקירו את חסידיהם לגורלם, למותם.

ספרות אקדמית ענפה, בישראל ובעולם, נכתבה בנושא - אך עד כה לא נחשף קיומו של פולמוס כה נרחב שפרץ בזמן השואה עצמה, בתוך העולם הרבני בהונגריה, שממנה נמלטו האדמו"רים מבעלז, סאטמר, מונקטש ואחרים.

בין סיפורי ההצלה מהונגריה התבלט תמיד סיפורו של האדמו"ר מסאטמר, שהיה מהמתנגדים החריפים ביותר לתנועה הציונית, וחרף זאת מצא את דרכו לארץ ישראל ברכבת קסטנר כשהוא משאיר את חסידיו מאחור. סיפור בריחתו של הרבי מבעלז הצית להבות גבוהות לא פחות, וזאת בצל כמה עדויות שבהן התגלתה מחאה עממית נגד יציאתו, וכן על רקע כתב ההגנה המפורסם על האדמו"ר שנשא לפני החסידים אחיו, רבי מרדכי רוקח מבילגוריי. גם הגילויים החדשים של הרשקוביץ נוגעים בעיקר לפרשת בריחתו של האדמו"ר מבעלז.

הבטיחו לחסידיהם שלווה - ונמלטו

בשנות המלחמה הראשונות הרבי מבעלז סבל יחד עם בני קהילתו הגדולה מהכיבוש הנאצי, נשלח יחד אתם לגטאות ולמחנה עבודה, וסירב לבקשת חסידיו להבריחו משטח פולין. רק ב-1943, כשהחל הגירוש הנרחב מפולין והתהדק המצוד אחריו באופן אישי, הוא הוברח על ידי חסידיו להונגריה. הוא שהה בבודפשט יחד עם אחיו רבי מרדכי והמשיך להנהיג את מקצת חסידיו שהצליחו להימלט יחד אתו (רובם כבר נשלחו קודם לכן למחנות). אך במקביל, פעלו שני האחים לקבל סרטיפיקטים מההסתדרות הציונית - וזאת על אף שהאדמו"ר היה מתנגד חריף של הציונות ואף נמנע מלהצטרף לאגודת ישראל.

בראשית 1944 האדמו"ר ואחיו עזבו את הונגריה בדרכם לארץ ישראל. זמן קצר לפני שעזבו את חסידיהם נשא בפניהם רבי מרדכי, בשם אחיו, דרשת חיזוק שבה בין השאר הצדיק את יציאתם מטעמים רוחניים, וגם הרגיע את שומעיו: "הצדיק רואה שתשרה פה לתושבי מדינה זאת מנוחה ושלווה", אמר האח, והבטיח שהסיבה ליציאתם אינה נעוצה בסכנה המרחפת מעל הונגריה. חודשיים לאחר מכן פלשו הנאצים למדינה. עד יולי 1945 נרצחו חצי מיליון מיהודיה.

לצד האשמת האדמו"רים היו גם מי שהגנו עליהם. חוקרת השואה החרדית ד"ר אסתר פרבשטיין טענה כי יש לשפוט את יציאת הרבנים בהסתמך על מכלול נתונים, והדגישה את העובדה כי מרבית חסידי בעלז כבר נרצחו בזמן שברחו, וכי הנאצים רדפו את הרבנים באופן מיוחד. עוד כתבה כי להישרדות הרבנים היתה חשיבות מיוחדת בעיני חסידיהם בזמן מעשה, ובוודאי לאחר מעשה.

אבל לפי הרשקוביץ, כבר בשנת תש"ד (1943-1944) בריחת הרבנים מהונגריה היתה "שיחת היום בכל העלונים התורניים הרבניים", והמבקרים התייחסו "להיבטים האתיים של עזיבת הרבנים לאור מקורות התורה וחז"ל". עם זאת, צריך לציין כי מרבית המבקרים היו ממתנגדי החסידות, ומקצתם אף היו ציונים.

את המאמר הבוטה ביותר מצא הרשקוביץ ב"תל תלפיות", שהיה במשך עשרות שנים כתב העת הרבני החשוב ביותר בהונגריה. עורכו במשך שנים היה הרב דוד צבי קצבורג, ציוני ואוהד תנועת "המזרחי" שאף סבל רדיפות מצד רבנים בשל כך. ואולם קצבורג הקפיד לתת במה מעל דפי "תל תלפיות" גם לרבנים אנטי-ציוניים ובכללם גם ליריביו האישיים.

הרב קצבורג מת בטרם יציאת הרבנים, ואולם בשנת 1944, זמן קצר לאחר בריחת הרבי מבעלז ואחיו, הוציא בנו, הרב משולם זלמן קצבורג, גיליון מיוחד לזכר אביו ובו מאמר שכתב וכותרתו "ויהי בנסוע", שיוחד להימלטות הרבנים מהונגריה. הרשקוביץ מספר כי המאמר של קצבורג הבן פורסם, תחת פסבדונים, גם בכתב העת התורני "אהל שם", שראה אור בטרנסילווניה והיה מזוהה כציוני.

חלקו הראשון של המאמר "מתאר את השחיתות המוסרית שבנטישת הרועה את צאנו ומשתמש בדימויים של קברניט וספינה טובעת", כותב הרשקוביץ. בהסתמך על חז"ל מעלה קצבורג את משה רבנו, שהורד במדרגה "בשל ההכרח שייטול חלק בצרות העם". במאמר יש "לעג ציני", כלשון הרשקוביץ, כלפי הפער שבין גינוני המלכות הנהוגים בחצרות החסידיות למעשי המנהיגים בעת צרה. "רק כאשר ידע כל אחד מהמנהיגים שלנו כי עדיין לא מילאו חובתם לגבי כלל ישראל, וכי חובתם לגבי הכלל לכל הפחות היא גדולה כל כך לעתות בצרה כמו בשעת שלום, אז יבוא עם ישראל לידי הכרה ברורה כי ראשיו ומנהיגיו מילאו את תפקידיו לא רק בעת שהיתה להנאתם", פסק קצבורג.

גם את החסידים תקף קצבורג, על שלא מחו על מעשי המנהיגים שלהם: "עד מתי לא יראו ולא ירגישו, או יסתמו עיניהם מראות ויטמטמו לבם מהרגיש, אלו התמימים והנאמנים שבנו (...) כי יזדעזע רוחו של כל תמים דעים של אחינו על עלבון התורה הגדול הלזה". על הרבנים תמה: "לעת כזו יימלטו על נפשם כאילו לא היה להם שום התקשרות או התחייבות מול שדרות הרחבות של העם?"

על אף שקצבורג עצמו היה אנטי-ציוני, הוא מבקר בלעג את המוסר הכפול של הרבנים מבעלז ביחס לציונות, ועל כי בעת צרה "הרכישו להם סרטיפיקאטים ורוצים לנסוע לארץ הקודש".

בקובץ רבני אחר שהתפרסם בהונגריה, "פני הנשר", הגיב כותב נוסף, אברהם שווארטץ, על מאמרו של משולם זלמן קצבורג והצטרף לביקורת על יציאת הרבנים. שווארטץ גייס לוויכוח את מי שהיה הדמות הרבנית החשובה ביותר בהונגריה בתחילת המאה ה-19, החת"ם סופר, שכתב בשעתו, אגב דיון בסוגיה הלכתית הנוגעת לענייני טומאה בבהמות, כי יש בדברים רמז לכך "שלא יברחו הצדיקים ויניחו העם בצער" שכן הם נחוצים דווקא "במקום מרה וצרה".

הציטוט המקורי אמנם מגלה הבנה גם לתפישה הנגדית, אך שווארטץ בוחר לגייס את גדול רבני הונגריה לעמדת המבקרים. כותב אחר, הרב שמואל אלטר, מסתמך גם הוא על עמדת החת"ם סופר, וכותב על הרבנים כי "מהם נשארו עם אחיהם בצרה, ועמהם ביחד עלו גופותיהם ונשמותיהם בסערה השמימה, ומהם ברחו להציל את נפשם מבלי להסתכל מה יהיה גורל של אחיהם הנשארים בביתם".

לדעת הרשקוביץ הביקורת החריפה לא היתה רואה אור בכתבי העת המרכזיים "אלמלא חשו המדפיסים והכותבים שיש לדבריהם כר ציבורי נוח".

זו אינה התנצחות פוליטית

האם העובדה שמרבית המבקרים הם ציונים או מתנגדים לחסידות עמדה בשורש הביקורת? "אני לא חושב שיש כאן משמעות פוליטית, למרות שהעניין הפוליטי מרחף ברקע", אמר הרשקוביץ בראיון ל"הארץ". "מה שיש כאן זה דיון אתי בתוך העולם הרבני, שמראה גם שהציבור בהונגריה לא היה אדיש. נכון שיש שני צדדים למטבע: ההתנהגות של הרבנים שברחו היא לא לחלוטין פסולה, אבל מנגד יש כאן גילוי גדול שהאתיקה הרבנית היתה קיימת בזמן המלחמה. הניסיון לתאר את זה כוויכוח פוליטי בין דתיים ללא-דתיים זה עיוות גדול של המציאות. מי שהוכיחו את האדמו"רים היו גדולי הרבנים בהונגריה, שהרגישו שנעשה פה עוול. הוויכוח היה ער וחי, ועובדה היא שהיו רבנים שנהגו בדיוק ההיפך בשואה, כמו למשל הרבנים מסוכוצ'וב ופיאסצנה.

"יש כאן בעיני צדק היסטורי, לאפשר לרבנים שקולם לא נשמע עד עכשיו לתת את התוכחה הדתית-הלכתית שלהם, וגם במידה מסוימת הציונית. יש כאן פילוסופיה רבנית שונה מהתפישה החסידית בענייני הנהגה".

את מאמרו חותם הרשקוביץ בווידוי אישי שכתב הרב עקיבא גלזנר, שהיה רב בקהילת קלויזנבורג בהונגריה. הרב גלזנר, שהיה ציוני נלהב, ניצל כשהועלה לרכבת קסטנר, אבל לאחר המלחמה, לפני שמת בשווייץ, אחזו בו רגשי אשם כבדים על שחטא נגד "האומה הישראלית" בכל שנותיו ברבנות, "שמא (...) לא רעיתי את צאני מסערת את כל קרבי, שמא הייתי בכלל נהנה מעולם הזה בלא ברכה".

"אם אתה מנהיג, שב אתם במעצר"

העיתונאי ישראל אייכלר, איש חסידות בעלז, סבור כי "המחקר ממחזר גורמים ציוניים שמנצלים את דמם של קורבנות השואה לערוך חשבון פוליטי עם דעות והשקפות אנטי ציוניות". לדבריו, הרבי מבעלז היה פאסיווי לחלוטין בהשגת הסרטיפיקטים, בזמן שחסידי בעלז בכל העולם עמלו להצילו. לדבריו, נאומו של רבי מרדכי שבו אמר כי אין נשקפת סכנה ליהודי הונגריה היה מבוסס בשעתו, לנוכח המפלה הנאצית, ומכל מקום בנאומו הוא "ניחם וחיזק את אלה שנשארו מאחור ולא היה להם שום מקום לברוח אליו".

הוויכוח על בריחת האדמו"רים מאירופה ימשיך ודאי להדהד כאחד הנושאים הכאובים והטעונים ביותר בדברי ימיהן של קהילות חיות. אבל האם יש לו רלוונטיות גם היום, במנותק מהשואה? נדמה כי רק מעטים בציבור הדתי מוכנים למתוח ביקורת בגלוי על רבניו, אבל ביום שישי האחרון פירסם "מקור ראשון" ראיון עם שלה רוזנק-שורשן, תושבת כפר אדומים ולשעבר תושבת גוש קטיף, המוגדרת בעיתון כ"מהפכנית" ו"סמל לאשה הדתית-לאומית החדשה". בראיון לא מהססת רוזנק-שורשן לתקוף את רבני הציבור בזמן ההתנתקות: "כואב לי שהגיעו רבנים מבחוץ וחיממו את האווירה", אמרה. "כואב לי שהם אכלו את הצ'ולנט שלהם בבית בזמן ש-270 בני נוער שהם התסיסו ישבו במעצר. אם אתה מנהיג, והנהגת אותם לנהוג כפי שלדעתך צריך היה לנהוג - שב אתם במעצר. תעזור להם".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ