שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

החתיכה של הפלמ"ח

זיוה ארבל היתה קצינה בפלמ"ח במלחמת תש"ח כשבוריס כרמי הסתובב עם מצלמתו בין הלוחמים - והפך את דמותה לסמל היסטורי. "הוא צילם אותי כי פשוט הייתי שם", היא מדגישה, אף שכרמי הצהיר פעם שזה בשל רגליה היפות

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

לוחמי הפלמ"ח שנחו ביער בן-שמן אחרי הקרב על שחרור העיר לוד במלחמת תש"ח ודאי ידעו שהם בעיצומו של רגע היסטורי. אבל כשהצלם הצבאי בוריס כרמי כיוון אליהם את עדשתו, לא שיערו שדווקא הרגע המצולם הזה, מיולי 1948, ייהפך לסמל.

במרכז התמונה, שעונה על גזע עץ אורן, ניצבת נערה יפה ומותשת שכאפיה מכסה את שערה. בצדו הימני של מצחה מודבק פלסטר קטן ומבטה נעוץ בקרקע. מבין כל הלוחמים בתמונה, היא היחידה שנושאת עליה נשק, אקדח אישי.

הנערה הזו היא זיוה הלוי, קצינת הקשר בגדוד השלישי של חטיבת יפתח. שולי הכאפיה שלה הסתירו דרגות של סגן, והפלסטר שעל מצחה כיסה פציעה מנתז שפגע בה בחילופי אש עם ערבים. רק שנים ארוכות אחר כך, אחרי שנישאה לאיתמר ארבל שהכירה בפלמ"ח ונולדו להם ילדים, נודע לה על קיומה של התמונה בכיכובה. ילדיה יצאו לסיור בית ספר במוזיאון ההגנה וראו את תמונת אמם תלויה שם.

התמונה, שנהפכה לאחד הדימויים המפורסמים של מלחמת העצמאות, מוצגת בין השאר בחדר התקומה שבמוזיאון "יד ושם" בירושלים, ליד תמונת ענק של דוד בן גוריון המכריז על הקמת מדינת ישראל.

קליע במכשיר הקשר

באקדח שנשאה דרך קבע על חגורת מכנסי החאקי שלה, ירתה ארבל פעמים רבות במהלך הקרבות. היא לא יודעת אם פגעה, כי רוב הקרבות אירעו בלילות. זמן קצר לפני אותה הפוגה מתועדת ביער בן שמן, היא ירתה באקדחה בתוך העיר לוד, כשהיתה לבדה באחד הרחובות העזובים: "הערבים ברחו משם ובצדי הדרכים היו חפצים כבדים שהם לא הצליחו לשאת בעת מנוסתם. ראיתי זקן ערבי יושב ברחוב על מזרן, פניו עצובות והוא היה חסר אונים. זה היה מראה לא קל עבורי. הרחובות היו שוממים ולפתע נפתחה דלת ויצאו ממנה שלושה כלבים שהתחילו לנבוח ולהתקרב אלי. יריתי באוויר כדי להבריח אותם והם אכן ברחו", סיפרה.

כיום זיוה ארבל היא בת 82, אם לשלושה, סבתא לשישה נכדים וסבתא-רבתא לשני נינים, השלישי בדרך. היא מודה כי כששירתה בפלמ"ח היתה לסמל של נחישות ועיקשות, אבל 61 שנים מאוחר יותר, בסלון ביתה בסביון כשאיתמר בעלה לצדה, היא מצהירה: "הייתי אני. זה הכל".

"אין זו הצהרה פמיניסטית או אפליה מתקנת, אלא תביעה לשוויון שחלה קודם כל על השוויון בחובות", כתב עליה נתן שחם שערך לפני כעשור את סיפור חייה "הנערה עם האקדח".

לישראל היא עלתה בגפה עם עליית הנוער מהעיר אדירנה בטורקיה, מלאת אידיאלים ורצון לקחת חלק בבניין הארץ. התגייסותה לפלמ"ח היתה אך טבעית מבחינתה.

שירותה הארוך והמפרך כלוחמת נצרב היטב בזיכרונה. עיניה דומעות גם כיום כשהיא נזכרת בעשרות חבריה לגדוד הפלמ"ח שנהרגו בקרבות שבהם השתתפה כקצינת הקשר בחטיבת יפתח. היא זוכרת היטב את כיבוש צפת, שחרור לוד ופעולות הסתננות נגד המצרים שהחזיקו באזורים נרחבים בנגב, את הקליעים והפגזים ששרקו מעל ראשה בלחימה.

באחד הקרבות, מול רצועת עזה, כמעט נהרגה כשקליע פגע במכשיר הקשר שנשאה על גבה: "למזלי זה היה מכשיר שהסוללה שלו כיסתה שני שלישים משטחו והקליע פגע בסוללה. למרבה הפלא מכשיר הקשר המשיך לפעול", סיפרה.

כמו שלא ידעה שעמדה במרכז תצלומו של כרמי עם האקדח למותנה, כך לא ידעה כי שלושה ימים אחרי אותו רגע של מנוחה בבן-שמן תיעד אותה אותו צלם במקום אחר, בכפר הערבי ברפיליה שבמבואות לטרון. הפעם נראתה כשהיא שואבת מים מבאר ואז לוגמת מכד חרס כדי להרוות את צימאונה ביום קיצי וחם. פיית הכד היתה שבורה, והקצינה הלוי לא ידעה כיצד לשתות כפי שעשו חבריה הגברים - מבלי להצמיד את שפתיה אל הפיה השבורה. אבל היא היתה כל כך צמאה שלא אכפת היה לה להצמיד אל הכד את שפתיה וללגום לגימות ארוכות של מים: "המים היו טובים. הם היו נקיים וקרים והייתי צמאה. ושתיתי המון", היא משחזרת.

כמה שבועות אחר כך היא כבר היתה במקום אחר, בכפר חתה שבו הוצב מטה הגדוד בו שירתה. את חתה היא זוכרת כאחד המקומות המטונפים שפקדה בעת שירותה בפלמ"ח: "היו שם המון פרעושים שאכלו אותנו", סיפרה. כדי לחמוק מהם, היא וחבריה ישבו על טנדר. אז שמעה ממרחקים לוחם נרגש, בידו עיתון והוא קורא לעברה כי תמונתה פורסמה ב"במחנה". עד אז לא ידעה על קיומו של העיתון הצבאי. בעמודו הראשון הופיעה פקודת יום של הרמטכ"ל הראשון יעקב דורי, ובעמודו האחורי של הגיליון תמונת הקצינה הלוגמת מכד החרס השבור ומתחתיה כיתוב קצר: "מי מקנא בכד?".

זיוה: "צחקנו כולנו. בוריס צילם אותי בלא ידיעתי, גם שואבת מים וגם שותה מהם. כמובן שכל הגדוד לא הפסיק לדבר על זה", סיפרה. לימים, עילעל הפזמונאי אברהם חלפי בעיתון וראה את תמונת הקצינה עם כד החרס וכתב את "שיר הכד". מרדכי זעירא הלחין ושושנה דמארי שרה: "הוי חבל, חבל, חבל שגם אני אינני כד".

"מצדי רק רציתי לשתות מים וזה נהפך לשיר", סיפרה ארבל על הרגע בו גילתה את שירו של חלפי, חודשים אחדים אחרי שהולחן. "בהמשך יצאנו כולנו להופעה של שושנה דמארי ב'הבימה' והיא עלתה לבמה ושרה את השיר. הייתי מעט נבוכה. כל חברי לגדוד מחאו כפיים וקראו קריאות הידד ושושנה לא הבינה מדוע. אז הסבירו לה שמושא השיר יושבת לפניה", שיחזרה.

גם כיום, כשהיא שומעת את השיר מתנגן ברדיו הזיכרונות מציפים אותה. השיר נוגן רבות בין השאר בזכות המלחין והמעבד גיל אלדמע, ששירת תחת פיקודה של זיוה כאלחוטן בגדוד השלישי. אז גם נפצע קשה כשדרך על מוקש ליד כוכב הירדן ואיבד את אחת מרגליו. "היום שומעים את השיר הזה הרבה פחות. גם בהתחלה לא חשבתי שזה מי יודע מה, כי השיר לא מאוד קליט ולא כולם השתגעו עליו אבל מדי פעם שרים אותו", אמרה.

היא צוחקת כשהיא נדרשת לשאלה מדוע דווקא אותה בחר בוריס כרמי, שכונה אז "הצלם הצבאי הראשון", לשים במרכז תמונותיו. לדבריה, בראיון רדיו שהעניק בעבר הסביר כרמי שלזיוה היו רגליים יפות. וזה הרגיז אותה: "הוא צילם אותי כי פשוט הייתי שם. בחורה יחידה בין הרבה בחורים. 136 בחורים למען הדיוק", אמרה.

לפני שבע שנים העניק כרמי המנוח ראיון לעיתונאית נרי ליבנה ב"הארץ" וסיפר שהיה "פרו-נשים": "תמיד צילמתי בחורות, כל החיים שלי. אני פרו נשים ואנטי גברים. אני לא אוהב לצלם בחורים. כמובן, אם יש איזה ראש מעניין כמו מרטין בובר זה כבר דבר אחר", אמר.

בימים שלאחר מכן העיתונות הישראלית חגגה את סיפורה של הקצינה היפה מהפלמ"ח: "והיא כל כך יפה", נכתב באחד מהם; עיתון אחר כתב על אודות הצעירה שעלתה לארץ בגפה תחת הכותרת "החתיכה של הפלמ"ח", ובעיתון "דבר" בישרה הכותרת ש"זיוה לא הכזיבה".

"לאורך כל שירותי לא ביקשתי וגם לא קיבלתי הנחה. כשיצאתי לקורס קצינים אמרו לי שלא אחזיק מעמד אפילו שבוע כי זה קורס קשה ואכן כך היה. המון גברים נשרו אך אני סיימתי אותו בהצטיינות", סיפרה.

שיר הכד

אברהם חלפי

ראיתיך עם כד צמוד אל השפתיים,

ואני יושב על משלטי בדד,

את בצימאונך שתית ממנו מים

הוי, חבל, חבל, שגם אני אינני כד.

לו הייתי כד כזה בזרועותייך,

לו חיממת אותי בלהט צימאונך,

כמו להתקפה הייתי רץ אלייך,

הוי, חבל, חבל שלא אני, אני כדך.

אז שילבנו שנינו גם לבב גם זרוע

וירדנו מהמעין לשאוב,

נערתי שלי, אמרי בשם אלוה

התסכימי כד צמא כמוני לאהוב.

אז אהיה נחמד ולא ארבה צ'יזבטים,

ולהביט עלייך לא תשבע עייני

הוי, משלט חיי, אני לבי נקעתי

וכעת כבר לא אדע אם אנוכי אני.

שר אני לך שיר על כד ועל שפתיים,

על אחד תקוע במשלט בדד,

מה עצום לחיות בין ארץ ושמיים

ולשתות איתך, חבובה, מאותו הכד

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ