בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עד הגבעות האדמדמות

אל"מ (בדימוס) משה נצר, פלמ"חניק, ממייסדי הנח"ל, יו"ר יד לבנים, 1922-2009

תגובות

משה נצר (נוסוביצקי) נולד בעיירה סוסניצה שברוסיה להוריו דבורה, לימים חברת הכנסת הראשונה עד השישית, ושרגא - העסקן האגדי של מפא"י, בימים שבהם עסקנות לא היתה מלה גסה. בגיל שלוש הוא עלה לארץ, וזכה ללמוד בבית החינוך לילדי העובדים בתל אביב, עם חברו יצחק רבין. מורם, אליעזר שמאלי, שרשם את קורות הכיתה בספרו "בני היורה", הקנה לתלמידים את האהבה היוקדת לארץ: "המשכנו את דרכנו ובאנו עד הגבעות האדמדמות שמעבר לפרדסים. קריאות שמחה פרצו מפינו. סתווניות!"

נצר המשיך עם יצחק רבין לבתי הספר החקלאיים גבעת השלושה וכדורי. "בית הספר במקווה ישראל לא היה אפוף ברוח חלוצית די הצורך", כתב בספרו האוטוביוגרפי "נצר משורשיו", "ובית הספר בפרדס חנה היה שייך, לא עלינו, להתאחדות האיכרים ה'בורגנית'". כחניך הכשרת "בתלם" של הנוער העובד הוא יצא ב-1940 לקיבוץ רמת יוחנן, שיהיה לביתו במשך שבעה עשורים.

עם קום הפלמ"ח הוא גויס לפלוגה ג' - "פלוגה נלהבת ובעלת מרץ בלתי רגיל", כדברי יגאל אלון - והשתתף במסע ב-1944 שבו נפרצה הדרך לעין ירקעם ("מעלה פלמ"ח"). אחרי שפיקד על הפלוגה התמנה כמפקד הגדוד השני של הפלמ"ח ומפקד מרחב הנגב, מנסה בכוחות הדלים שעמדו לרשותו להגן על היישובים הנצורים ועל קווי התחבורה אליהם. פקודו אברהם בן-עזר, איש כפר דרום, נזכר איך ידעו אז המגינים, כי "יש על מי לסמוך".

בעת משבר "אלטלנה" הוא הקצה כוחות מהגדוד לבלימת תגבורות של האצ"ל, וכללית תמך בעמדתו הממלכתית של בן-גוריון, אם כי חשב ש"אפשר היה לעשות את זה עם קצת פחות שנאה לאצ"ל". תוך כדי הקרבות בנגב פירק בן-גוריון את הפלמ"ח, ושוב היה נצר בדעת מיעוט בקרב חבריו, כשהצדיק את המעשה. בבחירות הראשונות, בינואר 1949, החליטה מפא"י להציב ברשימתה קציני צבא, כמשקל נגד לקצינים של מפ"ם. משה דיין, אסף שמחוני ומשה נצר, בעודם במדים, הוצבו במקומות ריאליים (הוריהם - שמואל דיין, יהודית שמחונית ודבורה נצר אף הם היו ברשימה). משה נצר נבחר, אך מאחר שהשלושה הפקידו מראש מכתבי התפטרות, נכנסה במקומו אמו, שהיתה במקום אחד אחריו.

עם תום המלחמה גויס נצר על ידי בן-גוריון להקים את הנח"ל, שבו ראה מכשיר עיקרי להגשמת חזונו החלוצי, "לגיבוש אבק האדם המתקבץ מכל קצות העולם, לחטיבה לאומית אחת", כדבריו בכנסת. כסגן תחת המפקד הראשון, יצחק פונדק, ומ-1951 כמפקד, ועם אלחנן ישי, ראש אגף הנוער והנח"ל במשרד הביטחון, גיבש נצר את תפישת "הצבא העובד", וניצח על הקמת ההיאחזות הראשונה, נחל עוז. ב-1954, ערב סיום תפקידו, הצליח לטרפד את כוונתו של שר האוצר לוי אשכול לחסל את היאחזויות עין גדי ועין רדיאן (יטבתה) מנימוקים כלכליים.

בחוזרו לרמת יוחנן, הוא שימש כמזכיר הקיבוץ, יצא ב-1957 בשליחות מרגשת לפסטיבל הנוער הדמוקרטי במוסקווה, שם פגש את דודיו שנותרו מאחור, היה מזכיר פנים של איחוד הקבוצות והקיבוצים, וב-1965 היה שותף להקמת רפ"י. בנו יצחקי, איש סיירת מטכ"ל, נהרג ערב מלחמת ששת הימים. "מות הבן נחת עלינו כהלם", כתב. "אנחנו יודעים כי החיים צריכים להימשך ולזרום, ואנחנו זורמים עמם, אבל אחרת". לזכרו של יצחקי ז"ל מתקיים כל שנה במדרשת שדה בוקר יום עיון המוקדש לחברה הבדווית, בה גילה יצחקי עניין רב.

אחרי מלחמת ששת הימים הוא התמנה כראש אגף הנוער והנח"ל במשרד הביטחון, ופעל ליצירת גבול ביטחון מזרחי שיושתת על התיישבות. כך קמו ארגמן ומחולה, וכן היאחזויות בצפון סיני וברמת הגולן. אחרי שלוש שנים בקיבוץ הוא נענה לקריאת חברו רבין, ראש הממשלה החדש, להיות מתאם פעולות ההתיישבות והביטחון המרחבי. בהנחייתו התגבשה תוכנית עיבוי ירושלים והוקמו עפרה, אפרת, גבעת זאב. ב-1977 חזר לקיבוץ, אך שוב לזמן קצר, וחזר לשמש בהתנדבות כיו"ר "יד לבנים", כדברי הנשיא שמעון פרס, "מתחושת שליחות ולא קריירה". ערב יום הזיכרון, ב-1986, קרא למשפחות השכולות לפעול לאהבת הזולת ולשאת בגאון את דגל ההתנדבות לעשייה: "נהיה ראויים לכבוד שהעם רוחש לנו וראויים להמשיך בדרכם של הבנים". במקביל שירת נצר כיו"ר המועצה האזורית זבולון (1982-1998), וכדבריו בעת פרישתו, השתדל "לשמור על האופי הכפרי של האזור... כריאה ירוקה של המרחב כולו".

עם חברים לדרך שמר על קשרים אמיצים. "כאחים אנחנו", אמר עליו חיים ישראלי, עוזרם של שרי הביטחון לדורותיהם. בדצמבר 1994 הוא הוזמן על ידי חברו בנפש יצחק רבין לאוסלו, לעמוד לצדו בעת קבלת פרס נובל לשלום, זאת אף שנצר גילה ספקנות ביחס להסכם עם אש"ף. בבוקר שבת, 4 בנובמבר 1995, שוחחו השניים בטלפון, כהרגלם. שיחת הטלפון הבאה הגיעה בלילה מאחותו של נצר, כלת פרס ישראל לחקר החינוך, הפרופ' רנה שפירא, שבישרה לו את הבשורה המרה.

נצר הותיר את אשתו אתה והילדים חגי, יעל, עמוס ורחלי. אלוף (בדימוס) אלעד פלד אומר, כי "כשיבואו כותבי העתים לחפש את סוד עוצמתו של דורנו, יהיה סיפור חייו של משה נצר חלק מהסאגה הגדולה של תקומת ישראל".



משה נצר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו