בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שתי ישראליות, יהודייה וערבייה, זכו בפרס חברתי מהדלאי לאמה

הזוכות: גליה צבר, חוקרת אפריקה מאוניברסיטת ת"א, ואיבתיסאם מחמיד, פעילת שלום וזכויות נשים מפרדיס

תגובות

בקיץ 2005 נחתה הד"ר גליה צבר בשדה התעופה של אקרה, בירת גאנה שבמערב אפריקה. כשהיא לבושה בבגד גנאי מסורתי, המתינה בדריכות לפנים מוכרות שיופיעו באולם. אחרי כמה דקות מתוחות, ראתה פתאום ידיים מנופפות לה: "גליה, גליה... הנה היא, אני לא מאמינה. הללויה, הללויה, יבורך האל. תקשיבו כולם: היא באה מישראל לראות אותי".

היתה זו צ'ריטי, גנאית שחיה במשך כמה שנים בדרום תל אביב, ועבדה בניקיון בבתים בעיר. צבר, מרצה ללימודי אפריקה באוניברסיטת תל אביב, ראיינה אותה אז לצורך מחקרה על קהילת מהגרי העבודה מאפריקה החיים בישראל. היא התפעלה מאישיותה של האשה העצמאית, והן הפכו לחברות קרובות. אולם ב-2004 נלכדה צ'ריטי על ידי מנהלת ההגירה והוצא נגדה צו גירוש. הד"ר צבר שיחררה אותה בערבות, והיא שהתה בביתה בזמן שהמתינה לגירוש בחזרה לגאנה.

בעקבות העובדים הזרים

צבר נסעה לגאנה בעקבות העובדים האפריקאים שגורשו מישראל בתקופת הגירושים הגדולים של תחילת העשור. מעט אנשי אקדמיה מתעניינים במהגרי העבודה האפריקאים בישראל, ואיש לפני צבר לא חזר בעקבותיהם לאפריקה, ללמוד כיצד השתנו חייהם אחרי שנים של עבודה בישראל.

על השילוב בין פעילות מחקרית לעשייה חברתית זכתה צבר לאחרונה באות "Unsung Heroes" המוענקת על ידי הדלאי לאמה. צבר ופעילת השלום איבתיסאם מחמיד מפרדיס הן הישראליות הראשונות שזכו בפרס, שמוענק ל-50 גברים ונשים יוצאי דופן מרחבי העולם.

"אפריקה מבחינתי זה האנשים. לא המוסדות, לא המדינות ולא השליטים. אפריקה זה הכוח של היחיד", אומרת צבר, 46, שחוקרת את אפריקה כבר יותר מ-20 שנה. עוד כשהיתה סטודנטית נסעה לאתיופיה כמדריכת טיולים, והיתה מעורבת בהכנות למבצע משה.

"באופן רשמי הייתי מדריכה, אבל העברתי מידע וכסף ליהודים שם, עם הבטחה שישראל תדאג להם". היא פגשה את יהודי אתיופיה בארץ מוצאם, ואחר כך פעלה בישראל כדי להגביר את המודעות לתרבות האתיופית. "אחרי שראיתי איזו גזענות ואילו זוועות האנשים האלה עברו, הסתובבתי בארץ עם ערכת שקופיות כדי להילחם בסטיגמה".

בלונדינית עם עיניים כחולות

צבר רחוקה מלהיראות אפריקאית - היא בלונדינית בהירה עם עיניים כחולות. "אני האחר האולטימטיווי באפריקה. כשבאתי לאתיופיה ב-82' ילדים ונשים היו מסתכלים עליי ובורחים בבכי. הצבע הזה נראה להם חולה, לא בריא". לדבריה, היא מודעת למרחק בינה לבין מושאי המחקר שלה. "אני אף פעם לא אוכל להיכנס לראש של אשה אפריקאית ענייה. אני תמיד אדע שאני אשה לבנה, מערבית, משכילה ומבוססת. אבל אני יכולה לתת לקול הזה לצאת דרכי, ואת זה אני עושה. ובזכות ההיכרות שלי עם התרבות האפריקאית קל לי יותר ליצור חיבור עם אנשים. כשאני באה לכנסייה בדרום תל אביב אני יודע לשיר את השירים ולרקוד את הריקודים". מחקרה של צבר על העובדים האפריקאים בישראל יצא לאחרונה בספר "לא באנו להישאר - מהגרי עבודה מאפריקה לישראל ובחזרה" (הוצאת אוניברסיטת תל אביב).

פרס Unsung Heroes מוענק על ידי ארגון Wisdom in Action, הפועל לעודד אנשי מדע ואקדמיה המיישמים את ידיעותיהם לטובת הכלל. "אני מאמינה כי בתור אנשי מחקר הנמצאים באחד המוקדים המייצרים את הידע, יש לנו לא רק את הזכות אלא גם את החובה לעשות, לשנות", אומרת צבר, "ידע הוא כוח. על האקדמיה להכיר בעשייה הזו כחלק מההוויה שלה".

דיאלוג על שלום

איבתיסאם מחמיד, שזכתה בפרס יחד עם צבר, מספרת שבתחילה הופתעה שהדלאי לאמה הבודהיסט יעניק לה פרס. אך לדבריה, "כשקראתי ודיברתי עם אנשים אחרים שזכו בפרס, הבנתי שהבודהיסטים לא רחוקים מהדת שלי. אללה, אלוהים, בודהה - זה לא משנה".

מחמיד מארגנת כבר שנים "מעגלי נשים" יהודיות וערביות לצורך דיאלוג על שלום. מחמיד עמדה בראש כמה ארגוני נשים לשלום וגם נאבקה למען נשים מוכות בחברה הערבית. בעוד פעילי שלום ערבים אחרים התייאשו מהדיאלוג אחרי אוקטובר 2000, מחמיד אומרת שהאירועים דווקא גרמו לה לצאת ולפעול. "אחרי 2000 הרגשתי כמה הישראלים מנותקים מהמגזר שלנו, וכמה הם לא יודעים עלינו כלום", היא אומרת. "חברים קרובים שלי נרתעו מלבוא אלינו הביתה בפרדיס. לכן אחרי אוקטובר לא הפסקתי לעבוד. שכחתי את עצמי. יצאתי מהבית לימים כדי להגביר את המודעות בחברה הישראלית. פרדיס כל כך קרובה לזכרון ולבנימינה, ובכל זאת אנשים לא יודעים עלינו כלום".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו