מצעד הגאווה בתל אביב | הגיל הממוצע בישראל ליציאה מהארון: 16 וחצי

מחקר מגלה שגיל היציאה מהארון הולך ויורד, לאחר שעמד על 22 וחצי לפני כעשור. הגורם העיקרי האחראי לירידה: התקשורת

עפרי אילני
עפרי אילני
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עפרי אילני
עפרי אילני

לפני קצת יותר משנה, שוחח אלון אלבכרי מכפר סבא עם אמו וסיפר לה שהוא הומו. הוא היה אז בן 14. "כל חיי ידעתי שאני נמשך לבנים", הוא נזכר, "הייתי נכנס לאתרים של גייז באינטרנט, אבל נלחמתי בעצמי ואמרתי: 'אני אוהב בנות', למרות שזה לא היה נכון. בכיתה ח', התחלתי לעבור תהליך של שינוי עם עצמי, והבנתי שזה מה שאני. בפעם הראשונה שסיפרתי את זה לחבר בכיתי. חשבתי שזה משהו שאסור לדבר עליו. אבל לאט לאט התחלתי לספר לעוד ועוד חברים". בשלב הבא, הוא שיתף בנושא גם את המורה שלו. "הייתי צריך להגיש דו"ח קריאה, אז כתבתי מין סיפור על החיים שלי, על התהליך שעברתי ועל היציאה מהארון, והגשתי. עכשיו כולם יודעים", הוא מספר.

כעת אלון נמצא בזוגיות, עם נער אחר שהכיר בארגון הנוער הגאה (המכונה בקיצור "איגי"). "יש לי חבר ואני אוהב אותו. רשמית אנחנו ביחד שבועיים, אבל בעצם זה התחיל כבר בפסח", הוא אומר. בזכות הפעילות באיגי, הוא מודע מאוד למשמעות ולחשיבות של יציאה מהארון. היום הוא מתכוון ללכת למצעד הגאווה בפעם הראשונה. "יש אנשים שאומרים לי שאני עוד ילד, ואני סתם אומר שאני הומו כדי למשוך בנות", הוא אומר. "אבל אני יודע שזה לא נכון. זאת הרגשה בפנים".

לפי מחקר שנערך לאחרונה על ידי הד"ר גיא שילה מאוניברסיטת תל אביב, גיל היציאה מהארון הממוצע של הומואים ולסביות צעירים בישראל הולך ויורד. "אנחנו רואים שינוי חברתי", הוא אומר, "בסוף שנות ה-90, הגיל הממוצע שבו יצאו מהארון היה 22 וחצי. היום, הגיל הממוצע ליציאה מהארון הוא 16 וחצי".

שילה, רכז מחקר בארגון הנוער הגאה, סיים לאחרונה את הדוקטורט שלו באוניברסיטת תל אביב שעסק בגיבוש נטייה מינית בקרב נוער הומו-לסבי. מחקרו התבסס על שאלונים מודפסים ומקוונים שמילאו 461 בני נוער, הומואים ולסביות. חלקם הגיעו לשאלון דרך אתר ארגון הנוער הגאה (igy.co.il). לדברי שילה, "בנים ובנות הומואים ולסביות מרגישים לרוב את השונות בין גיל 10 לגיל 13. השאלה היא כמה זמן עובר בין הרגע שהנער או הנערה מרגישים שמשהו אצלם שונה, לבין ההחלטה להגדיר את עצמם כהומו או לסבית. מה שאנחנו רואים הוא שהפער הזה הולך ומצטמצם".

מה ההסבר לירידה בגיל היציאה מהארון? לדברי שילה, "הגיל שבו בני נוער מתפתחים מבחינה מינית יורד עם השנים. זה גורם לכך שכל נושא המיניות וההתייחסות אליה קורה בגילים נמוכים יותר מבעבר, גם אצל סטרייטים". בנוסף, הוא מייחס זאת לחשיפה הגוברת של בני נוער הומואים ולסביות אחרים בטלוויזיה ובאינטרנט.

שימי מלוד נחשף בפני משפחתו בגיל 16, אם כי העניין לא היה לחלוטין בשליטה. זה קרה בערב החתונה של אחיו. "ממש השתכרתי בחתונה, ואז כשהייתי שיכור סיפרתי לאחותי שאני הומו", הוא מספר, "יום אחרי זה היא סיפרה לכולם. הם לא מקבלים את זה בכלל. יש לי בן זוג קרוב לשנתיים וזה נורא קשה להם. הם אומרים שאני צריך לעזוב את זה, שזה לא טוב להיות מקובע בגיל כזה, שחבל שאני חורץ את הגורל שלי מעכשיו. אני לא אופטימי לגביהם. שנתיים וחצי הם יודעים וזה לא נהיה יותר קל".

לעומת זאת, בכיתה של שימי זהותו המינית התקבלה יחסית בטבעיות - למרות שהוא ההומו היחיד מחוץ לארון בבית הספר. "בשכבה כולם יודעים, והם די סבבה עם זה", הוא אומר. "גם אנשים שציפיתי שיהיו הכי הומופובים היו ממש בסדר, חוץ מזה שכשאני מספר שיש לי חבר שואלים אותי שאלות כמו ?מי הגבר ומי האשה'". גם בר, בן 17 וחצי מנס ציונה, אומר שהופתע מהקלות שבה התקבלה נטייתו בבית הספר. "בבי"ס כולם יודעים, וטוב לי עם זה לאללה", הוא אומר, "ממש חיכיתי שיציקו לי, שיזרקו לי הערות. אבל זה לא קרה. אפשר להגיד שאני מאוכזב".

כל בני הנוער שהתראיינו מסכימים שהנוכחות הגוברת של הומואים ולסביות בתקשורת היא הגורם המשמעותי לקבלה שמפגינה כלפיהם החברה. "הרבה יותר קל היום לצאת מהארון", אומר שימי. "הסביבה נורא חשופה לזה. בטלוויזיה אין תוכנית שאין בה הומו או לסבית. סטרייטים מתחילים להתחבר למפורסמים בתור אנשים, ופחות בתור הומואים ולסביות".

אף על פי כן, הד"ר שילה מדגיש שהמצב בבתי הספר רחוק מלהיות ורוד. "במחקרים שערכנו בארגון נוער גאה, מצאנו רמות גבוהות של הומופוביה אליה חשופים בני הנוער במסגרות השונות שבהן הם נמצאים", אומר שילה. 80% מהנערים שמילאו את השאלון שחילק שילה ציינו שהביטוי "הומו" כמלת גנאי נאמר בתדירות גבוהה או גבוהה מאוד בבית הספר. 57% מהמשיבים דיווחו כי שמעו הערות הומופוביות בתדירות גבוהה במסדרונות בית הספר, ו-23% ציינו ששמעו הערות הומופוביות גם ממורים.

לבר, מה שחושבים המורים כבר לא כל כך משנה. "פעם בשיעור המורה התחילה להגיד לי: 'יום אחד, כשתהיה לך חברה...'. חייכתי ואמרתי בציניות: ?למה נראה לי שזה לא הולך לקרות?'. כל הכיתה צחקה, אבל המורה לא הבינה".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ