בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שלמה אבינרי | בכל זאת, מדינת היהודים

השאלה אם משה רבנו היה רואה עצמו כ"יהודי" או כ"ישראלי" אינה רלוונטית. אי אפשר לנתק את הזהות היהודית מן הציבור החי בישראל. תשובה לא.ב. יהושע

תגובות

לקראת סופו של הרומן היפהפה מאת א.ב. יהושע, "המאהב", מופיע אחד הקטעים האלגוריים המרתקים ביותר בספר: ידידו היהודי של נעים הערבי מבקש להחזיר אותו לכפרו בגליל, והשניים נתקלים בפטרול של משמר הגבול הדורש מהם להזדהות. הערבי - כך יהושע - מוציא מיד את תעודת הזהות שלו, ואילו "אני עדיין מחפש את שלי". העובדה שהיתקלות זו מתרחשת ליד פקיעין - לפי האתוס הציוני המקום שבו מעולם לא נקטעה המשכיות היישוב היהודי בארץ ישראל - רק מעצימה את נושא הרומן, כמו גם נושא מאמרו החשוב והמרתק של יהושע "ישראל לישראלים", שהתפרסם בגיליון "'הארץ' של הסופרים" בשבוע שעבר: חיפוש הזהות העצמית.

זהו חיפוש זהות כפול: של המחבר באופן אישי - ושל הקולקטיב. כקורא אני תמיד נפעם מן העומק הסיפורי והפסיכולוגי של ספריו של יהושע; אך כאשר הוא מנסה לפלס נתיב לזהות הקולקטיווית, אני חושש כי הוא מגיע לדרכים ללא מוצא.

הדוגמאות ההיסטוריות (האם משה רבנו היה רואה עצמו כ"יהודי" או כ"ישראלי"), אינן רלוונטיות. מה שהוא רלוונטי אינו מה אירע, או לא אירע, לפני 3,000 שנה או מה שהיה קורה היפותטית אם ב-14 במאי 1948 לא היו בנמצא בשטחי מדינת ישראל לא-יהודים. מה שרלוונטי הוא איך רואה את עצמו הציבור המהווה היום את הרוב בישראל - הציבור היהודי.

אני אומר זאת בזהירות, דווקא משום הכבוד שאני חש ליהושע ולידידותנו האישית: נדמה לי כי איכשהו לא נוח ליהושע בזהות היהודית. עצם העובדה שהוא קובע כי בשם "יהודי" מהדהד "הזיכרון של יהודה איש קריות", ולכן ראוי - אולי - להתרחק ממנו, מהווה הפנמה מהממת של דימויים נוצריים, שאינני רואה מה להם ולזהותנו העצמית. מעבר לכך, כל הקורא את מאמרו של יהושע מוכרח להגיע למסקנה כי אף שהוא מודע לכך שהמושג יהודי הוא ביסודו מושג לאומי, בפועל הוא מתייחס אליו כאילו הוא מושג בעל קונוטציה דתית בלבד, ולכן הוא מבקש להתרחק ממנו. בכך הוא מקבל, פרדוקסלית, את הטיעון של הציבור הדתי, שבשבילו "יהודי" מתייחס אך ורק לתכנים דתיים.

הוא טועה גם כאשר הוא אומר, כי "הדת היהודית היא מרכיב רשות בהגדרת היהודי, כשם שהקתוליות או הנצרות היא מרכיב רשות בהגדרת האיטלקי". הפרדוקס הוא, שאף על פי שהמושג "יהודי" רחב יותר מאשר משמעותו הדתית, רוב היהודים (ורוב הישראלים היהודים) מסכימים לקביעה - וכך גם החקיקה בעקבות פסיקת בג"ץ בעניין האח דניאל - כי מי שממיר את דתו היהודית לדת אחרת, חדל להיות יהודי גם במובן הלאומי.

אולי לא נוח לנו להודות בכך, אך יהודי ישראלי שימיר את דתו לאיסלאם ייחשב על ידי רוב הישראלים היהודים - כולל החילוניים - כאילו הפך לא רק למוסלמי, אלא גם ל"ערבי". מי כהרצל - יהודי חילוני למהדרין - הכיר בכך כאשר קבע כי "אנו אומה על פי הדת", במשמעות שאמנם הדת אינה תוכן הזהות היהודית, אך היא קובעת את גבולותיה.

בכל זה מובלע גם רצונו של יהושע להתנתק מיהדות הגולה, עניין שנדון על ידו בהזדמנויות אחרות. אך עובדה היא כי למרות כל ההבדלים - ולמרות האזרחות הישראלית המשותפת - רוב היהודים בישראל חשים קרבה גדולה יותר, במובני הזהות, הזיכרון ההיסטורי והמודעות העצמית, ליהודי אמריקאי מאשר לערבי ישראלי.

יהושע צודק בציינו כי היותה של ישראל מדינת הלאום היהודי מקשה על המיעוט הערבי, אך כך הדבר בכל מדינת לאום. צריך להוסיף כי זה כך גם בגלל היותה של ישראל מוקפת מדינות ערביות וגם בגלל האיבה השוררת בין ישראל למרבית העולם הערבי (למרות השלום עם מצרים וירדן). אבל טעות חמורה בידו אם הוא חושב שאם תתערטל ישראל מזהותה היהודית, האזרחים הערבים בישראל יתנתקו מזיקתם התרבותית, הלשונית והאידיאית עם העולם הערבי, ויהפכו להיות ל"ישראלים" גרידא.

זו לא רק טעות עובדתית, אלא גם דרישה לא מוצדקת ולא מוסרית ממיעוט לאומי לוותר על זהותו. זו בדיוק הסיבה שישראל - מדינת הלאום היהודי - רואה בערבית שפה רשמית שנייה, ומאפשרת חינוך ממלכתי בלשון הערבית לאזרחיה הערבים. הלוואי ואנגליה או צרפת הדמוקרטיות היו מוכנות להעניק מעמד דומה ללשונות המיעוטים המוסלמיים שבקרבן.

במקביל אינני רואה איך אפשר להצדיק את המשך קיומו של חוק השבות אם מתנתקים מזהותה של ישראל כמדינה יהודית: יהושע צודק כאשר הוא מביע תקווה כי כאשר תקום מדינה פלסטינית, יהיה בה חוק שבות לפלסטינים מן הפזורה. אבל חוק השבות בישראל מוצדק אך ורק מתוקף היותו חוק יהודי וציוני.

יהושע אינו אומר זאת, אבל אם ישראל תתנתק מזהותה היהודית, השלב הבא יהיה ביטול הדגל, הסמל וההימנון, שהם במפורש בעלי משמעות יהודית. אינני יודע אם יהושע תומך בכך, אך אם תתקבל דעתו, קשה יהיה להימנע מהדבר.

יהושע מרבה להתייחס להיסטוריה היהודית, אבל דווקא ההיבט הציוני חסר בנרטיב שלו, שאמנם אינו "כנעני", אך נדמה כי הוא חש קרבה רבה יותר למשה רבנו המיתולוגי מאשר להרצל הריאלי, או לכל ההיסטוריה היהודית בגולה ולציונות שנוצרה, בסופו של דבר, בגולה. להיבט זה של ההיסטוריה היהודית אין מקום אצלו. אני בוודאי אינני נמנה עם אלה המבקשים להדגיש תמיד את השואה כמרכיב מהותי בהקמת מדינת ישראל: הציונות ועליית מאות אלפי יהודים לארץ ישראל קדמו לשואה. אבל אי אפשר לנתק היבט זה - שאינו מוזכר כלל במאמר - מן התודעה העצמית היהודית. כל זהותו של יהושע היא טריטוריאלית.

ואחרון אחרון: הבעיות שיהושע מעלה הן אמיתיות, אך פתרונותיו הם פתרונות סרק. היו כבר ציבורים יהודיים במאה הי"ט שביקשו לרכך את שנאת עמי-הארץ על ידי התנתקות מן השם "יהודי" (הרי הוא באמת מזכיר את יהודה איש-קריות!), וקראו לעצמם "ישראליטים" - בגרמניה, בצרפת. זה לא שינה כהוא זה את התייחסותם של הלא יהודים אליהם.

אחד המאפיינים של העולם המודרני הוא דווקא ריבוי זהויות: את יכולה להיות יהודייה, ישראלית, חילונית - או ערבייה, ישראלית ומוסלמית. ריבוי זהויות זה הוא גורם מפרה ומעשיר, אם כי ברור שהוא גם גורם מתיחויות וסערות נפש - אישיות וקולקטיוויות. דווקא מסופר בעל עושר רעיוני כיהושע הייתי מצפה ליכולת לחיות עם זהויות מרובות אלה, ולא להעמיד את הכל על זהות אחת בלבד - ישראלית - שיותר משהיא פותרת בעיות, היא מטשטשת אותן.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו