שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
טל לוי
לין
טל לוי
לין

בקושי שבוע עבר מאז נחתה מזרקת "אש ומים" בכיכר צינה דיזנגוף בתל אביב - והתלונות כבר החלו להיערם בגנות ה"קרוסלה המעלה גופרית, אש ועשן", ומכל כך הרבה טעמים שונים.

כבר ב-1981 סיעת המערך בעיריית תל אביב קבלה על כוונתו של ראש העירייה שלמה להט להציב את המזרקה בכיכר, בטענה כי "אם מר להט מצליח לגייס משאבים רבים כל כך באמצעות קרן תל אביב לפיתוח, מוטב שיפנה אותם לפרויקטים בשכונות"; וסמוך להצבת הפסל תהה מיכאל הנדלזלץ "אם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו כל כך הרבה אגם", שכן הפרויקט שכונה "כיכר טיימס של תל אביב" הצטרף לכמה עבודות אגם קיימות. "כך תהיה העיר תל אביב במהרה עיר אלף האגמים", הזהיר.

אבל אם מישהו חשב שאחרי שתחזה הארץ בפלא ימוגו כל ההתנגדויות, הרי שאלו רק החריפו כעת ש"העוגה האמריקאית של יעקב אגם" - כמאמר כתב "הארץ" אוד גונדר ביום הסרת הלוט - נהפכה מחזון למופע מולטימדיה עירוני. נכון שזובין מהטה, שניצח על יצירה מאת אארון קופלנד בטקס החניכה, הכריז ש"עכשיו יש לנו סוף סוף פיקדילי"; נכון גם שהאמנית ציונה שמשי המליצה לקוראי "הארץ" ש"כדאי לאהוב את זה כי זה מה שיש. זה כאן, זה שלנו וזה מגיע לנו" - אבל באלה לא היה די כדי לשנות את דעת המקטרגים. הלא שמשי עצמה סייגה ואמרה ש"קשה לשפוט איכויותיו של המבנה בחגיגת הפתיחה כשהמון רב-רגישויות מקיף אותו".

"אפשר לשלב גימיק עיצובי במבנה קרוסלי כזה או אחר", כתב ל"הארץ" האמן החיפאי גרשון קניספל, ששיתוף פעולה אמנותי עם העירייה בעיר מגוריו לא היה זר לו. "אך מה שמקומם במקרה שלנו הוא שבתקופה קצרה יחסית (50 שנה), החלפנו זו הפעם השלישית את המזרקה... השאלה היא מי הקובע בחילופים הללו, שיעלו למשלם הארנונות 600 אלף דולר לפי הדיווח הרשמי של דוברי העיריה".

שלא לדבר על הנזק שעשו החילופים לפסל העקור עצמו, באופן סימבולי משהו: שכשהוסר פסל הזכוכית של אלן דוד בתחילת מאי 1986 כדי לעשות מקום לזה של אגם, "נופצה אחת מזרועות הפסל לרסיסים וחלקים אחרים שלו נשברו", כפי שדיווח ב"הארץ" חיים הנדוורקר. פסלו של אגם, לעומת זאת, הובא לכיכר בידי מוביל טנקים, שנשא אותו ממפעל "אורמת" ביבנה, שם נבנה - ו"בקרן תל אביב לפיתוח האחראית להעברת הפסל משוכנעים כי הפעם לא יינזק", כתב הנדוורקר.

שבור או לא, קניספל סבר שהעם צריך לקבוע מתי יוסרו מזרקותיו ויוחלפו באחרות, אחרי מכרז או תחרות אמנותית שתאפשר להגיע ל"תוצאות מבוקרות". כך גם "תינתן לאמנינו אפשרות להתמודד ולהגיש את רעיונותיהם".

מיכל אפרת מירושלים היתה מודאגת מסיבה אחרת. "מאמצים רבים משקיעים משרד החקלאות ונציבות המים לחנך לחיסכון במים", כתבה, "אפילו המונח ?שעת חירום' גויס לצורך זה. כל אלה נמחקים ונעלמים מול מזרקות דוגמת מזרקת אגם בתל אביב... אפילו מוחזרים המים, התאדות המים אינה נמנעת. אבל חשוב מכל - עצם מראה המים הקולחים בכיכר העיר מפגין שפע ועודף. מסר השפע שבו שם ללעג כל תשדיר וכל פנייה לאזרח לחסוך במים, שהרי המים הזורמים בעת הגילוח בטלים בשישים למול מי המזרקות".

אבל ותיקת העיר לורי קנצלפולד, תל אביבית כבר יותר מארבעים שנה ביום חניכת המזרקה שאמרה עליה: "זה משפריץ, זה מנגן, זה בוער, זה מסתובב. מעניין מה עוד ימציאו", סיכמה את רשמיה בכך ש"אין מה להתרגש. במוקדם או במאוחר יבוא גאון אחר וימצא ראש עיר אחר ויבנו שוב משהו חדש".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ