בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ראשי הבנקים נותרו מחוץ לקו האש של מחאת האוהלים, בינתיים

ראשי הבנקים מבינים שהתבערה ברוטשילד עלולה לטפס לדירות הפאר שלהם. מי שגבו אשתקד 18.5 מיליארד שקל מהאזרח הפשוט מקווים לטוב ומתכוננים לרע

103תגובות

מאבטח של הנהלת בנק הפועלים יצא לפני כמה ימים להפסקה קלה. הוא ניגש לפינת העישון הקבועה, בצד בניין ההנהלה הפונה לשדרות רוטשילד בתל אביב, אבל גילה להפתעתו שהמאפרות נעלמו. "כן", אמר לו חבר, "המנכ"ל, ציון קינן, הורה להעביר אותן לצד השני של הבניין. הוא לא רצה שעובדי הבנק יעמדו בפתח ויעשנו מול האוהלים של מחאת הדיור".

קינן מקווה כנראה שאם אין עשן, אש המחאה לא תגיע גם לבנקאים. הוא לא היחיד. לפני כמה ימים, בין העצרת הגדולה בתל אביב להפגנות ברחבי הארץ, החליט בנק מזרחי-טפחות לדחות אסיפה מתוכננת של בעלי מניותיו, שנועדה לאשר ליו"ר (ב-60% משרה), יעקב פרי, בונוס של מיליון שקל. בבנק טוענים שהאסיפה נדחתה מסיבה טכנית, שאינה קשורה למחאה או לבונוס. אבל גם שם הבינו כנראה שכותרת על בונוס שמן לא תתרום לתדמית הבנק בעיצומו של המאבק החברתי המתחולל בישראל.

הבנקאים אכן חוששים. הם עוקבים אחרי המחאה החברתית ורואים אותה מתרחבת. הם ראו את המתקפה על יצרניות המזון, הם צפו במתקפה על חברות הסלולר, על הממשלה והטייקונים - והחלו לחשוש שהם הבאים בתור, ואתם המערכת הבנקאית כולה. ולא בכדי. "למעשה, מפתיע שעד עכשיו לא נגעה המחאה בבנקאים", אומר בכיר במגזר הפרטי ומכוון לעובדה בסיסית: ענף הבנקאות הוא אחד הגורמים העיקריים לעיוות בהקצאת המשאבים במשק, ולפיכך ממלא תפקיד מהותי בהרחבת הפערים החברתיים.

גליה מאור וצדיק בינו. איור: אילה טל

קשה להפריז בהשפעת התפקיד הזה שממלאת מערכת הבנקאות: הבנקים, ואתם חברות הביטוח, העניקו שליש מכלל האשראי (הלוואות) במשק למועדון אליטיסטי סגור של שישה אילי הון. באשראי הזה, בהיקף של 190 מיליארד שקל בשנה, התחלקו הקבוצות של שרי אריסון, יצחק תשובה, צדיק בינו, נוחי דנקנר, משפחת עופר ומתיו ברונפמן - אותם אילי הון שהם, למרבה הנוחות, גם בעלי הבנקים וחברות הביטוח, ולכן פועלים בניגוד אינטרסים מובנה. ההלוואות הללו, שאיילי ההון אישרו בעצם לעצמם, איפשרו להם להגדיל את עסקיהם בתחומי הנדל"ן, התקשורת, הקמעונאות ועוד. כל אלה תחומים ריכוזיים המבטיחים רווחיות גבוהה לשחקניהם הראשיים על חשבון הצרכן הקטן. הצרכן הקטן עצמו קיבל הרבה פחות אשראי, בבמחיר הרבה יותר גבוה.

בתוך כך עלה גם שכרם של הבנקאים הבכירים, העומדים בראש המעצמות הפיננסיות של הטייקונים. זה זמן רב שהבנקאים הבכירים אינם עוד פקידים המתוגמלים היטב. הם בעצמם בעלי הון, המשתכרים מיליוני שקלים בשנה: בשש השנים האחרונות עמדה עלות שכרם של 17 בנקאים בכירים (ראו טבלה בעמוד 10) על כחצי מיליארד שקל. "שכר הבנקאים הפך לשטח הפקר, אפשר לשלם להם בלי גבול", אומר הממונה לשעבר על הגבלים העסקיים, דרור שטרום, "מה שהיה בשנות ה-80 שערורייתי, אך שמור ל'יחיד הסגולה' ארנסט יפת, התפשט לרוחב המערכת".

הביטוי הבולט ביותר לטשטוש הגבולות הוא שכנותם של הבנקאים לטייקונים במגדלי היוקרה של תל אביב, מגדלים שמחיר דירה בהם הוא שישה, תשעה או כמה עשרות מיליוני שקלים (ראו תיבה בעמוד 9). בהדרגה השתלבו הבנקאים במועדון זה, וכיום הם לא רק מקצים אשראי לפרויקטים היוקרתיים של נדל"ן, הם גם גרים בהם. צבי זיו ושלמה נחמה למשל - האחד מנכ"ל לשעבר והאחר יו"ר לשעבר בבנק הפועלים שבשליטת שרי אריסון - רכשו דירות יוקרה בפרויקט רוטשילד 1 בתל אביב, ליד בני משפחת עופר, מבעלי בנק מזרחי-טפחות. מנכ"ל הבנק הזה, אלי יונס, רכש דירה בפרויקט מגורי היוקרה שיוקם במתחם אסותא בתל אביב. הוא יהיה שכנה של גליה מאור, מנכ"ל בנק לאומי.

אולם, כשבודקים מה הבסיס למשכורות העתק של הבנקאים, כלומר, על מה נשענים רווחי הבנקים שמהם נגזרות לכאורה המשכורות, מתברר שהתשובה הרבה פחות זוהרת: הרווחים נשענים בעיקר על העמלות והריביות שמשלמים משקי הבית והעסקים הקטנים. במלים אחרות, על הכיס של כולנו.

בפועל, הבנקאות בארץ היא ענף שאין בו תחרות בכל הנוגע למשקי הבית ולעסקים הקטנים; שני אלה הם לקוחות שבויים. בהעדר כוח מיקוח ומודעות פיננסית, גובים מהם הבנקים הן עמלות הגבוהות מהמקובל במערב, והן ריבית אשראי הגבוהה מזו שנגבית מטייקונים ומחברות גדולות. בהלוואות למגזר העסקי, הסיכון להפסד אמנם גדול בהרבה, אך הבנקים מתחרים ביניהם על מתן הלוואות למגזר זה.

שרי אריסון ומתיו ברונפמן. איור: אילה טל

"בתחום משקי הבית והעסקים הקטנים התחרות מועטה. זה המוצר עם הנאמנות הכי גבוהה, מרצון או שלא מרצון, כי אין חלופות אחרות. וזו בדיוק המשמעות של העדר תחרות. לקוחות לא עוזבים בנק, אלא אם רבו אתו או הסתבכו", אומר בכיר לשעבר באוצר. "ברור שהבנקים מנצלים את זה".

המספרים כאן הם הסיפור כולו: משקי הבית והעסקים הקטנים משלמים בכל שנה לבנקים 17-18 מיליארד שקל: בעמלות על פעולות בחשבונות העו"ש ובניירות הערך, על משיכת מזומן ועוד; ובריביות כמו ריבית על חריגה מאשראי, ריבית על הלוואות וכדומה (יותר ממחצית ממשקי הבית בישראל חיים במשיכת יתר, כלומר הוצאותיהם גדולות מהכנסותיהם). ההכנסות היציבות האלה של הבנקים, ששום תחרות אינה מאיימת עליהן, אחראיות לכ-40% בממוצע מרווחי הבנקים. המגזר העסקי, לעומת זאת, אחראי רק לכ-32% מהרווחים (למעט בתקופת ההתאוששות מהמשבר העולמי, שבה התהפכו היוצרות).

עם מקור הכנסה כה יציב ונוח, אומרים פעילים רבים בתחום, אין בהכרח תואם בין ביצועיהם העסקיים של בכירי מערכת הבנקאות לתוצאותיה הכספיות של מערכת זו. "גם אם תיקח מנכ"ל בנק ותקשור אותו לעץ כל הקדנציה, בלי שיוכל לזוז, תוצאות הבנק לא ישתנו באופן מהותי", אומר בכיר אחר לשעבר באוצר.

בו בזמן, יש קשר קלוש גם בין ביצועי הבכירים לשכרם - לרבות במקרים קיצוניים של הפסדים, כמו למשל השערוריות וההפסדים של בנק הפועלים בשנים האחרונות. עלות השכר השנתית של זיו ונחמה ומחליפיהם בבנק הפועלים, המנכ"ל ציון קינן והיו?ר לשעבר דני דנקנר, היתה עשרות מיליוני שקלים. אבל התוצאות המצטברות של התנהלותם ושל הסיכונים שלקחו, מי יותר מי פחות, היו הפסדי עתק של 1.3 מיליארדי דולר בעיצומו של המשבר העולמי. תוצאה אחרת היתה אובדן התואר "הבנק הגדול במדינה" לבנק לאומי, שהיה לרווחי ולגדול ביותר בשווי שוק.

ואולי דווקא בנק לאומי הוא דוגמה טובה להעדר קשר בין תפקוד הבנק, גודלו ורווחיותו, לביצועי המנכ"ל שבראשו ומשכורתו. גליה מאור אמנם משתכרת מיליוני שקלים בשנה, אך שכרה נמוך משכר יתר הבנקאים הבכירים, המנהלים בנקים קטנים יותר ורווחיים פחות. ייתכן שאחת הסיבות לכך היא שבלאומי, שלא כבמתחריו, בעלת השליטה היא המדינה ולא טייקונים.

עמלת שורה

לכאורה, אפשר להתרשם דווקא שיש תחרות במערכת הבנקאית. כל בנק מנהל קמפיין פרסום מושקע משלו: בעוד מודי בר-און מפעיל את קסמיו על לקוחות פוטנציאליים של בנק דיסקונט, השחקן אסי כהן מייצג את הבנק הבינלאומי ודביר בנדק את מזרחי. אבל הפלא ופלא - למרות הקמפיינים הגדולים נתח השוק של הבנקים לא השתנה זה שנים, עובדה המעידה יותר מכל על העדר תחרות ממשית. גם היום, בנק לאומי ובנק הפועלים מחזיקים כל אחד בכ-30% מהשוק, ודיסקונט בכ-17%. מזרחי אמנם הצליח להגדיל מעט את נתח השוק שלו, אבל עשה זאת בעיקר בגלל המיזוג עם טפחות. הבינלאומי והבנקים הקטנים, ובהם אגוד וירושלים, מסתפקים בשאר נתחי השוק.

למה מסתפקים? "כי אפילו מי שיש להם תמריץ להתחרות על הלקוח כדי לגדול, כמו בנק אגוד ובנק ירושלים, עושים זאת בפחד סמוי", אומר שטרום. "הם לא רוצים מלחמה, כי הם יודעים שלא ינצחו בה. בנק אגוד לא רוצה להרגיז את הבנקים הגדולים, אז הוא יוזם קמפיין תחת הסיסמה 'תפתח אצלי את החשבון השני שלך'; בבנק ירושלים הריביות על פקדונות גבוהות יחסית לבנקים האחרים, אבל הוא לא טורח לפרסם זאת. הלקוח ימצא את הנתונים רק אם יטריח עצמו לאתר הבנק".

נתונים: בנק ישראל

העדר התחרות ותוצאותיה הן למעשה עובדות ידועות היטב לקובעי המדיניות הכלכלית - הפוליטיקאים ובנק ישראל. בעבר אף היו ניסיונות להתמודד אתן. ב-2007 קבעה ועדת חקירה פרלמנטרית, שהוקמה במיוחד לעניין עמלות הבנקים: "העמלות הבסיסיות המושתות על משקי הבית בישראל גבוהות במידה ניכרת מהממוצע במדינות המערב במונחי הכנסה לנפש, ואפשר לומר כי משקי הבית בישראל משלמים עמלת חוסר תחרות ברכישת שירותים בנקאיים". בעקבות מסקנות הוועדה והלחץ החברתי הוביל בנק ישראל רפורמה בעמלות: מספרן הוגבל וכך גם היקפן של עמלות בסיסיות מוגדרות. אבל ההוצאה של משקי הבית בתחום זה כמעט לא השתנתה.

"הרפורמה בעמלות לא שינתה דבר", אומר בכיר במשק שהיה מעורב בדיונים לגיבושה. "מלכתחילה היא נגעה רק לחלק מהתשלומים לבנקים. אבל הבנקים מצאו עד מהרה דרכים לפצות את עצמם, בין השאר בהעלאת הריביות שהם גובים מהלקוחות. וכך נותר המצב כמו שהוא: כמו החתול, הבנקים תופסים את העכברים טוב-טוב". גם היזם ואיש העסקים יוסי ורדי משיב תשובה קולעת כשהוא נשאל אם יש תחרות בין הבנקים. "ראיתי פעם בצפון את השלט: 'תושבי הצפון, הבנק מחבק אתכם', הוא אומר. "באותו שלט נכתב שעמלת שורה היא 1.3 שקל".

שנה אחרי הרפורמה בעמלות, מכל מקום, קבע גם בנק ישראל בדו"ח שנתי כי "הבנקים בישראל פועלים בסביבה בעלת מאפיינים מונופוליסטיים חזקים באופן יחסי... (וכי) האיום התחרותי עליהם נמוך מבמדינות שאליהן (השווינו) את ישראל". הממונה על ההגבלים העסקיים קבעה באותה השנה שהבנקים הגדולים מתאמים ביניהם את שיעורי העמלות.

עם השנים נעשו אמנם ניסיונות לפתוח את השוק לתחרות. אך הם הסתיימו לרוב בכישלון. אחד מאלה היה ניסיון לקדם כניסה של בנקים זרים לפעילות קמעונאית בישראל. הניסיון כשל - לדעת רגולטורים רבים, בעיקר משום שהבנקים הזרים לא האמינו בכוחם להתחרות בבנקים הגדולים.

הבנקים הגדולים, לאומי ופועלים, הם גם שהכשילו יוזמה נוספת: הקמת מאגר מידע כלל?בנקאי שירכז את סיכוני האשראי של כל בעלי החשבונות ויגביר את התחרות על הלקוחות ה"טובים".

ניסיון אחר היה הקמת בנק דואר, כמו בחו"ל. לא דובר בבנק של ממש, אלא בתשתית של סניפים וכוח אדם שתוכל לספק שירותי בנקאות בסיסיים מוזלים. אך אפילו ניסיון זה לא צלח. כמותו נכשל גם הניסיון להקים בנק אינטרנטי, שעשוי היה להציע מחירים נוחים יותר ללקוחות.

"בנק אינטרנטי היה יכול להוריד את המחירים למשקי הבית", אומר בכיר לשעבר באוצר. "זה העתיד. מפליא שעד היום היוזמה הזאת לא התרוממה". פרופ' אמיר ברנע, מומחה לבנקאות שמייעץ לבנקים, חושב שבנק הדואר יכול לסייע: "הקמתו תגדיל את התחרות על משקי הבית והעסקים הקטנים. במדינות אחרות, בייחוד באירופה, הוא ממלא בדיוק תפקיד כזה. הקשיים להפוך את בנק הדואר למוסד שנותן שירותים בנקאיים נבעו מיחסי העבודה בו, ואולי גם מחוסר הרצון של הממשל להיפרד מחברה ממשלתית, שניתן לספק באמצעותה ג'ובים והטבות למקורבים".

לכישלון הגורף בעידוד התחרות בתחום הבנקאות יש הסברים נוספים. אחד מהם הוא חוסר האונים של קובעי המדיניות, הניכר גם בתחומים בעייתיים אחרים במשק. הסבר אחר הוא האינטרס של בנק ישראל לצמצם תחרות, כדי לא לפגוע ביציבות הבנקים, שהוא מופקד עליה. "הבעיה היא בכלכלה הפוליטית ובבנק ישראל", טוען כלכלן בכיר. "בנק ישראל מגן על הבנקים מתחרות. במשך שנים הוא עודד יציאה של בנקים מהשוק, בין השאר במיזוג הקטנים בגדולים. ובכלל, בנק ישראל גם מפקח על הבנקים וגם אחראי לתחרות, וכל זה הופך אותם לחסרי מורא".

הסבר נוסף לכישלון הוא הלחץ הגדול שמפעילים נציגי הטייקונים על הפוליטיקאים: דני דנקנר, למשל, סיפר באחת מחקירותיו הרבות במשטרה, שבנק הפועלים עבד לפעמים עם תשעה לוביסטים בעניין מסוים. גם לקשרי החברות בין אנשי הון ואנשי שלטון יש חלק בהכשלת הניסיונות לשינוי, וכך גם לאינטרסים הפוליטיים. ומעבר לכל זה - המערכת הבנקאית מורכבת וקשה להבנה למי שאינו מתמחה בה. גם אם יימצאו חברי הכנסת האמיצים שירצו לחולל את השינוי, הם יתקשו איפוא לעשות זאת.

אור קטן

ובכל זאת, בשבוע שעבר היבהב ניצוץ אור קטן. בפייסבוק הוקמה קבוצה חדשה הקוראת לבעלי חשבונות עו"ש למשוך "סכום משמעותי" מחשבונותיהם במועד אחד - 8 באוגוסט - ולהשתמש בו כתחליף לכרטיס האשראי.

הבנקאים לא מתרגשים במיוחד מהמחאה החדשה, ואפילו מתבדחים ואומרים שהבנקים ירוויחו עמלה מכל משיכה. אבל גם אם המחאה הזאת לא מאיימת על הבנקים, היא מחזקת את אווירת המאבק החברתי ביוקר המחיה - וכל זה יחד הוא רקע הולם להחלטות ועדת הריכוזיות, הדנה בין השאר בשאלה האם לחייב את הטייקונים להפריד בין אחזקות ריאליות לאחזקות פיננסיות. כל זה גם עשוי לקדם חקיקה להגברת התחרות במערכת הפיננסית. ובכלל, מאז תחילת המחאה החברתית קרו דברים לא צפויים. אז אולי זה יקרה גם בבנקים.

מאבטח של הנהלת בנק הפועלים יצא לפני כמה ימים להפסקה קלה. הוא ניגש לפינת העישון הקבועה, בצד בניין ההנהלה הפונה לשדרות רוטשילד בתל אביב, אבל גילה להפתעתו שהמאפרות נעלמו. "כן", אמר לו חבר, "המנכ"ל, ציון קינן, הורה להעביר אותן לצד השני של הבניין. הוא לא רצה שעובדי הבנק יעמדו בפתח ויעשנו מול האוהלים של מחאת הדיור".

קינן מקווה כנראה שאם אין עשן, אש המחאה לא תגיע גם לבנקאים. הוא לא היחיד. לפני כמה ימים, בין העצרת הגדולה בתל אביב להפגנות ברחבי הארץ, החליט בנק מזרחי-טפחות לדחות אסיפה מתוכננת של בעלי מניותיו, שנועדה לאשר ליו"ר (ב-60% משרה), יעקב פרי, בונוס של מיליון שקל. בבנק טוענים שהאסיפה נדחתה מסיבה טכנית, שאינה קשורה למחאה או לבונוס. אבל גם שם הבינו כנראה שכותרת על בונוס שמן לא תתרום לתדמית הבנק בעיצומו של המאבק החברתי המתחולל בישראל.

הבנקאים אכן חוששים. הם עוקבים אחרי המחאה החברתית ורואים אותה מתרחבת. הם ראו את המתקפה על יצרניות המזון, הם צפו במתקפה על חברות הסלולר, על הממשלה והטייקונים - והחלו לחשוש שהם הבאים בתור, ואתם המערכת הבנקאית כולה. ולא בכדי. "למעשה, מפתיע שעד עכשיו לא נגעה המחאה בבנקאים", אומר בכיר במגזר הפרטי ומכוון לעובדה בסיסית: ענף הבנקאות הוא אחד הגורמים העיקריים לעיוות בהקצאת המשאבים במשק, ולפיכך ממלא תפקיד מהותי בהרחבת הפערים החברתיים.

קשה להפריז בהשפעת התפקיד הזה שממלאת מערכת הבנקאות: הבנקים, ואתם חברות הביטוח, העניקו שליש מכלל האשראי (הלוואות) במשק למועדון אליטיסטי סגור של שישה אילי הון. באשראי הזה, בהיקף של 190 מיליארד שקל בשנה, התחלקו הקבוצות של שרי אריסון, יצחק תשובה, צדיק בינו, נוחי דנקנר, משפחת עופר ומתיו ברונפמן - אותם אילי הון שהם, למרבה הנוחות, גם בעלי הבנקים וחברות הביטוח, ולכן פועלים בניגוד אינטרסים מובנה. ההלוואות הללו, שאיילי ההון אישרו בעצם לעצמם, איפשרו להם להגדיל את עסקיהם בתחומי הנדל"ן, התקשורת, הקמעונאות ועוד. כל אלה תחומים ריכוזיים המבטיחים רווחיות גבוהה לשחקניהם הראשיים על חשבון הצרכן הקטן. הצרכן הקטן עצמו קיבל הרבה פחות אשראי, בבמחיר הרבה יותר גבוה.

בתוך כך עלה גם שכרם של הבנקאים הבכירים, העומדים בראש המעצמות הפיננסיות של הטייקונים. זה זמן רב שהבנקאים הבכירים אינם עוד פקידים המתוגמלים היטב. הם בעצמם בעלי הון, המשתכרים מיליוני שקלים בשנה: בשש השנים האחרונות עמדה עלות שכרם של 17 בנקאים בכירים (ראו טבלה בעמוד 10) על כחצי מיליארד שקל. "שכר הבנקאים הפך לשטח הפקר, אפשר לשלם להם בלי גבול", אומר הממונה לשעבר על הגבלים העסקיים, דרור שטרום, "מה שהיה בשנות ה-80 שערורייתי, אך שמור ל'יחיד הסגולה' ארנסט יפת, התפשט לרוחב המערכת".

הביטוי הבולט ביותר לטשטוש הגבולות הוא שכנותם של הבנקאים לטייקונים במגדלי היוקרה של תל אביב, מגדלים שמחיר דירה בהם הוא שישה, תשעה או כמה עשרות מיליוני שקלים (ראו תיבה בעמוד 9). בהדרגה השתלבו הבנקאים במועדון זה, וכיום הם לא רק מקצים אשראי לפרויקטים היוקרתיים של נדל"ן, הם גם גרים בהם. צבי זיו ושלמה נחמה למשל - האחד מנכ"ל לשעבר והאחר יו"ר לשעבר בבנק הפועלים שבשליטת שרי אריסון - רכשו דירות יוקרה בפרויקט רוטשילד 1 בתל אביב, ליד בני משפחת עופר, מבעלי בנק מזרחי-טפחות. מנכ"ל הבנק הזה, אלי יונס, רכש דירה בפרויקט מגורי היוקרה שיוקם במתחם אסותא בתל אביב. הוא יהיה שכנה של גליה מאור, מנכ"ל בנק לאומי.

אולם, כשבודקים מה הבסיס למשכורות העתק של הבנקאים, כלומר, על מה נשענים רווחי הבנקים שמהם נגזרות לכאורה המשכורות, מתברר שהתשובה הרבה פחות זוהרת: הרווחים נשענים בעיקר על העמלות והריביות שמשלמים משקי הבית והעסקים הקטנים. במלים אחרות, על הכיס של כולנו.

בפועל, הבנקאות בארץ היא ענף שאין בו תחרות בכל הנוגע למשקי הבית ולעסקים הקטנים; שני אלה הם לקוחות שבויים. בהעדר כוח מיקוח ומודעות פיננסית, גובים מהם הבנקים הן עמלות הגבוהות מהמקובל במערב, והן ריבית אשראי הגבוהה מזו שנגבית מטייקונים ומחברות גדולות. בהלוואות למגזר העסקי, הסיכון להפסד אמנם גדול בהרבה, אך הבנקים מתחרים ביניהם על מתן הלוואות למגזר זה.

"בתחום משקי הבית והעסקים הקטנים התחרות מועטה. זה המוצר עם הנאמנות הכי גבוהה, מרצון או שלא מרצון, כי אין חלופות אחרות. וזו בדיוק המשמעות של העדר תחרות. לקוחות לא עוזבים בנק, אלא אם רבו אתו או הסתבכו", אומר בכיר לשעבר באוצר. "ברור שהבנקים מנצלים את זה".

המספרים כאן הם הסיפור כולו: משקי הבית והעסקים הקטנים משלמים בכל שנה לבנקים 17-18 מיליארד שקל: בעמלות על פעולות בחשבונות העו"ש ובניירות הערך, על משיכת מזומן ועוד; ובריביות כמו ריבית על חריגה מאשראי, ריבית על הלוואות וכדומה (יותר ממחצית ממשקי הבית בישראל חיים במשיכת יתר, כלומר הוצאותיהם גדולות מהכנסותיהם). ההכנסות היציבות האלה של הבנקים, ששום תחרות אינה מאיימת עליהן, אחראיות לכ-40% בממוצע מרווחי הבנקים. המגזר העסקי, לעומת זאת, אחראי רק לכ-32% מהרווחים (למעט בתקופת ההתאוששות מהמשבר העולמי, שבה התהפכו היוצרות).

עם מקור הכנסה כה יציב ונוח, אומרים פעילים רבים בתחום, אין בהכרח תואם בין ביצועיהם העסקיים של בכירי מערכת הבנקאות לתוצאותיה הכספיות של מערכת זו. "גם אם תיקח מנכ"ל בנק ותקשור אותו לעץ כל הקדנציה, בלי שיוכל לזוז, תוצאות הבנק לא ישתנו באופן מהותי", אומר בכיר אחר לשעבר באוצר.

בו בזמן, יש קשר קלוש גם בין ביצועי הבכירים לשכרם - לרבות במקרים קיצוניים של הפסדים, כמו למשל השערוריות וההפסדים של בנק הפועלים בשנים האחרונות. עלות השכר השנתית של זיו ונחמה ומחליפיהם בבנק הפועלים, המנכ"ל ציון קינן והיו"ר לשעבר דני דנקנר, היתה עשרות מיליוני שקלים. אבל התוצאות המצטברות של התנהלותם ושל הסיכונים שלקחו, מי יותר מי פחות, היו הפסדי עתק של 1.3 מיליארדי דולר בעיצומו של המשבר העולמי. תוצאה אחרת היתה אובדן התואר "הבנק הגדול במדינה" לבנק לאומי, שהיה לרווחי ולגדול ביותר בשווי שוק.

ואולי דווקא בנק לאומי הוא דוגמה טובה להעדר קשר בין תפקוד הבנק, גודלו ורווחיותו, לביצועי המנכ"ל שבראשו ומשכורתו. גליה מאור אמנם משתכרת מיליוני שקלים בשנה, אך שכרה נמוך משכר יתר הבנקאים הבכירים, המנהלים בנקים קטנים יותר ורווחיים פחות. ייתכן שאחת הסיבות לכך היא שבלאומי, שלא כבמתחריו, בעלת השליטה היא המדינה ולא טייקונים.

מגדלי הבנקאים

המחאה החברתית החלה בקצה אחד של שדרות רוטשילד בתל אביב, וכמה מאלו שהיא מכוונת נגדם גרים בקצה השני שלהן. ליד רחוב אלנבי, במגדל היוקרה של חברת חבס המכונה "פרויקט רוטשילד 1", מתגוררים שניים מבעלי השליטה בבנק מזרחי-טפחות, עידן עופר ובת דודו ליאורה עופר. עידן עופר רכש ב-2008 את הפנטהאוז במגדל תמורת 67 מיליון שקל, ושבר את מחיר השיא ששולם עד אז על דירה בישראל. למרות ההשקעה הגבוהה, עופר לא מבלה את כל זמנו הפנוי בדירה. משכנו הקבוע הוא ביישוב ארסוף, שבו הוא מחזיק בית ששוויו מוערך בכ-40 מיליון דולר.

גם צבי זיו ושלמה נחמה - המנכ"ל והיו"ר שעזבו בטריקת דלת את בנק הפועלים שבשליטת שרי אריסון - רכשו דירות ברוטשילד 1. שניהם העדיפו את מגדל היוקרה הזה, שמחיר דירה ממוצעת בו הוא יותר מתשעה מיליון שקל.

אך החברות הבנקאית אינה מייחדת את רוטשילד 1. מנכ"לית בנק לאומי גליה מאור, עורכת הדין של הבנק דליה טל ומנכ"ל מזרחי-טפחות אלי יונס רכשו ב-2010 דירות - שכל אחת מהן עולה 6-10 מיליוני שקלים - בפרויקט יוקרה שיוקם במתחם הישן של בית החולים אסותא בצפון תל אביב, לצד השכן העתידי אהוד ברק.

יונס, המתגורר כיום ביישוב הר אדר, נחשב אחד המנכ"לים החזקים והמצליחים במערכת הבנקאית. אבל אין לדעת מי תרם יותר לרווחי מזרחי-טפחות בשנים האחרונות - המנהל המוערך, שצבר בשנות כהונתו הון של יותר מ-100 מיליון שקל, או הבועה שהלכה ותפחה בשוק המגורים בישראל, תחום התמחותו המסורתי של בנק מזרחי, ושל בנק טפחות שמוזג בתוכו.

בין אנשי לאומי ומזרחי לאנשי בנק הפועלים לשעבר, במגדל G של חברת גינדי בשדרות שאול המלך פינת אבן גבירול, תתגורר בעתיד בעלת שליטה אחרת, שרי אריסון. ב-2006 רכשה אריסון, שמקום מושבה הקבוע הוא היישוב היוקרתי בני ציון, את הפנטהאוז במגדל הזה, ב-55 מיליון שקלים. המגדל נמצא עכשיו בשלבי בנייה מתקדמים וטרם אוכלס. אריסון עדיין לא נכנסה לדירתה החדשה. כך נחסכו ממנה צעקות הבוז שהשמיעו המפגינים, שצעדו בשבת שעברה לעצרת ברחבת מוזיאון תל אביב, ממש מתחת לבית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו